נשבעת שתחזור- פרק 9.

הוא התקרב לשפתיי וכבר יכולתי לחוש בשפתיו, הם נגעו- לא נגעו בשפתיי.
נתתי לו נשיקה יבשה ומהירה על הפה, התרחקתי ממנו במהרה והשטתי את ידי אל אורי.
לאורי בזמן הזה הספיק להשתרע חיוך זדוני על הפרצוף, הוא הניח את המכתב על היד שהשטתי לעברו.
"קדימה אורי הביתה" כיוונתי אותו עם ידיי.
התחלתי לצעוד צעד ראשון לעבר אותו כיוון וידו של הילד המעצבן אחזה בי. הוא התקרב קרוב לאוזניי והאוויר היה חם "את כל-כך מתוקה" הוא לחש לי. שחררתי את ידי ממנו בחוזקה, הסתכלתי על עיניו ואחר-כך הסתובבתי להמשיך ללכת הביתה. אני מתוקה? חשבתי לעצמי בראש, באיזה מובן הוא התכוון כשאמר שאני מתוקה?
***
"זאת הפעם האחרונה שזה קורה שמעת אותי?" אחזתי בחוזקה ביד של אורי כשנכנסנו הביתה.
הוא לא אמר מילה, רק חייך אליי.
"שמעת אותי?" חזרתי על זה שנית.
"כן" ענה בעוד החיוך על פניו.
הוא השתחרר מידי ועלה לחדרו מבלי לפצות את פיו.
הנחתי את התיק על יד הספה בסלון ועליתי למעלה, לחדר שלי.
התיישבתי על המיטה והוצאתי את המכתב מהכיס וקראתי אותו למרות שאני כבר יודעת מה רשום שם. ניסיתי להבין אם למילים יש משמעות או שבאמת הוא ניסה להציל אותי מכך שמישהו יקרא את המכתב
"יהלי" שמעתי את קולה החרישי של אימא מלמטה.
"מה אימא?" החזרתי לה צעקה.
"בואי רגע" יצאתי מחדרי והסתכלתי אל מעבר למעקה, אל אימא.
"חגי תיקן לך את האופניים" הסתכלה עליי בחיוך.
"חגי?" כיווצתי גבותיי.
"בעלה של מלי" אמרה אימא כאילו שאני מכירה את כל המשפחה.
"באמת?" עלה חיוך על פניי.
אימא הנהנה לעברי עם חיוך.
"ואיפה הם?".
" בבית שלה, היא אמרה שתוכלי לקחת אותם מתי שתרצי" חייכה לעברי.
חשבתי לעצמי בלב, כמה אני צריכה את האופניים האלה היום בלילה.
***
אחרי המקלחת התלבשתי לצאת, כי כבר נהיה מאוחר.
הסתכלתי על השעון והטא הראה 22:30 אני צריכה לצאת ממש עכשיו אם אני רוצה להספיק לראות את אבא, הבטחתי לעצמי שאדייק. אני עוד צריכה ללכת ברגל עד הבית של מלי ומשם לקחת את האופניים. יצאתי מהבית והתחלתי לפסוע לכיוון ביתה של מלי, כשהגעתי לביתה נכנסתי בשקט לגינה של הבית וחילצתי את האופניים שלי מהעמוד שאליו חגי קשר אותם.
***
נכנסתי ל"סנטרול" וכבר תוך כדי הרכיבה הבחנתי בשני אנשים שיושבים זה על יד זה וככול שהתקרבתי יותר הבחנתי באבא והילד המעצבן.
התקרבתי אל הספסל הצהוב עליו הם ישבו ואז מאור קם והלך להתיישב בספסל הכחול, הרחוק מעט.
"שבי" סימן לי אבא על מקום לידו.
השענתי את האופניים על העץ והתיישבתי על ידו.
"למה הוא הלך?" שאלתי את אבא.
"הוא רוצה לתת לנו קצת פרטיות" חיבק אותי ושפשף את שערי.
"מה איתך?" שאל אבא "איך בבית ספר?".
"רע" עניתי בקרירות.
"שמעתי שנזפו בך" קולו היה צרוד מעט.
"מלשין" מלמלתי.
"יהלי" נזף בי אבא עם קול מעט רך.
"כן, אם אאחר עוד פעם לבית הספר יעיפו אותי" השפלתי מבט.
אבא לא ענה רק חיבק אותי כתגובה.
"אבא" אמרתי ברוך.
"כן יהלי" הסתכל עמוק לעיניי.
"מתי תיפגש עם אימא?" שאלתי במתיקות.
אבא לא ענה, רק הרפה את ידו ממנו כמאוכזב.
"אבא" הערתי אותו.
"אף פעם" חשתי עומק בדבריו.
"אבא כולם מתגעגעים אלייך" הרמתי את קולי מעט.
"אני לא יכול יהלי" הוא ענה לי בטון יותר גבוה.
"למה?" התאכזבתי "אורי מתגעגע".
"אני יודע יהלי שלי, אבל אני לא יכול" ליטף את ראשי.
"אז למה איתי כן?" הורדתי את ידי ממנו בעצבים.
"כי לך נשבעתי" הסתכל עמוק בעיניי.
"עימרי" צעקה נשמעה בתוספת שריקה, היא באה מהכיוון של מאור.
אבא הסתכל עליי ונשק למצחי "אני חייב ללכת".
"מה?" התאכזבתי ואחזתי בידו.
"מצטער" הסתכל על ידי על מנת לסמן לי להוריד אותה.
"למה כל-כך קצת זמן? יש לי עוד הרבה מה לספר לך" התעצבנתי ולא הבנתי מה קורה.
"יש לנו רק חצי שעה" אמר והסתכל כל הזמן לצדדים כאילו שהוא מוטרד ממשהו.
"אז בוא נלך מחר לגלידה אחרי בית הספר?" חייכתי אליו מתלהבת מההצעה שלי.
"רק בלילה יהלי" ליטף את ראשי והלך.
השאיר אותי שם, עם החיוך, עם ההתלהבות ועם העניים הנוצצות.
הייתי תקועה ככה לכמה דקות.
מאור הגיע ונעמדתי מולו ופניי שידרו עצב.
"מה קרה יהלי הכל בסדר?" שאל.
הסתכלתי עליו מספר דקות ולא עניתי, הוא בתגובה ליטף אותי בכתף מנסה לתמוך בי.
"נזכרתי מאיפה אתה מוכר לי" צעקתי והעפתי את ידו ממני מהבהלה.
ראשי הסתובב, ראיתי שחור ולאט לאט צנחתי על הדשא.