נשבעת שתחזור – פרק 6.

"זוז" דחפתי אותו באינסטינקט.
"מה קרה הגברת עצבנית?" אמר בחיוך.
זה הכי עצבן אותי, שכל דבר הוא מקבל באהבה ובחיוך.
"מה הוא רצה ממך?" הוא שאל.
"יש לי שיחה אצל המנהלת" גלגלתי עיניי.
"נשמע כיף" אמר בציניות מוחלטת וכיוון את עצמו ללכת.
"לאן?" תפסתי את ידו.
הוא הסתכל על היד שלי שאחזה בזרוע שלו "שלא תהפכי לאובססיבית" הורדתי את היד ממנו וגלגלתי את עיני שוב.
"את צריכה ללכת לא?"
"אני רוצה תשובות" הרמתי מעט את קולי.
"בפעם אחרת" טפח על כתפי והלך.
התעצבנתי מעט אבל יותר הטריד אותי מה אני הולכת להגיד למלכה ואיך אני אצא מזה בצורה הכי טובה שאפשר.
***
"יהלי, יהלי, יהלי" הגתה את שמעי כמה פעמים ברצף ובקול רועד.
"מה?" הותשתי מהשיחה עוד לפני שהתחילה.
"10 איחורים בשבוע, 2 הערות משמעת, התחצפות לסגל, להמשיך?" הסתכלה מלכה עמוק לעיני מבעד המשקף שמונח בקצה האף שלה.
"אין צורך" חייכתי קלות.
"אי הכנת שיעורי בית" המשיכה תמר שישבה על ידי.
"יש לך רעיון לעונש?" הסתכלה עליי מלכה ופניה לא שידרו כלום. כזאת היא הייתה, רגועה, בעלת סבלנות ודוגלת בכך שתלמידים יבחרו עבור עצמם את העונש כי ככה יתחנכו בדרך הטובה ביותר.
אבל כשמלכה מתעצבנת עדיף לא להיות באזור, היא יכולה להיות נורא אכזרית כשהיא רוצה.
"לא" נמנעתי מלהעניש את עצמי.
"לבחור עבורך?" שאלה תמר.
מלכה צקצקה לתמר והנהנה את ראשה "היא תבחר לבד" הפנתה את מבטה אליי.
"להכין את שיעורי הבית תמיד" אמרתי בחיוך.
מלכה צקצקה בשנית והסתכלה עליי בחיוך "זוהי זכות חמדתי, לא עונש".
השמעתי קול אנחה ונתתי לעצמי את העונש הגרוע מכל.
"אם אאחר עוד פעם אחת, תסלקי אותי מבית ספר" בלעתי את הרוק ורק אז עיבדתי במוח את מה שאמרתי.
"יופי, אני שמחה שיצא לנו משהו מהשיחה הזו" קיפלה את התיק האישי שלי והרימה את השפופרת של הטלפון שהיה לידה וזה רמז לי ולתמר לצאת ממשרדה.
***
קמתי מהשנת הצהריים בבהלה, אולי חלמתי על משהו שהפריע לי בשינה.
הרמתי את הנייד שלי מהשידה והסתכלתי על השעה.
"שיט" מלמלתי לעצמי. השעה הייתה כבר 23:00 ואני לא אספיק להגיע לפגישה עם אבא.
התארגנתי הכי מהר שיכולתי וירדתי במדרגות לכיוון דלת הכניסה.
"יהלי" עצר אותי אורי שהיה ליד המקרר.
"כן?" פתחתי את עיניי אך הוא לא ראה בגלל החושך שהיה.
"לאן את הולכת?" שאל במתיקות ובגלל זה לא יכולתי להתעצבן עליו.
"לחברה" פלטתי את השטות הראשונה שהייתה בפי, כן נכון יהלי איזו חברה בדיוק יש לך חשבתי לעצמי בראש.
"חברה…" חזר על מילותיי בחיוך.
חשבתי לעצמי בראש או שהבנתי או שלא הבנתי את הרמז של אורי.
"תחפה עליי?" התכופפתי על מנת להגיע לגובהו.
"כן" הסתכל עליי עם עיניו הכחולות כמו של אבא בדיוק.
נשקתי למצחו ויצאתי לחנייה כדי לנסוע באופניים שלי.
נסעתי ל"סנטרול" במהירות, כדי להספיק ולא לאחר. מצחיק שלבית הספר אני לא מתאמצת ככה.
"שיט" מלמלתי בזמן שהשרשרת באופניים הסתבכה וגרמה לאופניים לא לנסוע.
קשרתי את האופניים לעץ שקרוב לבית של מלי, בת דודה שלי כך אזכור איפה שמתי אותם והתחלתי ללכת ברגל.
הגעתי, ה"סנטרול" היה ריק מאדם,והסתכלתי בשעון 23:45, איזה איחור, כנראה שלא רק לבית ספר אני מאחרת חשבתי בלב. התקדמתי לאט לאט לספסל הצהוב וכלום. פשוט אף אחד.
"הוא הבריז לי?" שאלתי בקול וחיוך של אכזבה.
"לא" שמעתי קול מוכר והסתובבתי על מנת לראות מי זה.
"למה אתה תמיד מופיע במצבים שאני לא רוצה לראות אותך?" התעצבנתי עליו, על הילד המעצבן.
"קחי" הוא השיט לי מכתב שהחזיק ביד והסתובב.
"לאן אתה הולך?" שאלתי בעודי מחזיקה את המכתב.
"זה מצב שאת לא רוצה לראות אותי לא?" ענה ואפילו לא טרח להסתובב אליי.
חשתי קצת מושפלת, אולי קצת מבוישת מאיך שאני מתנהגת אליו.
התיישבתי על הספסל הצהוב והסתכלתי על המכתב מבלי לפתוח אותו רק הסתכלתי עליו וקירבתי אותו לאפי והיה לו את הריח, את אותו הריח שיש באפי 11 שנים, הריח של אבא שלי.
פתחתי לאט את הדבק שסגר את המעטפה, בתוכו היה מכתב על גבי דף כחול.
התחלתי לקרוא בלב, "יהלי שלי.."