נשבעת שתחזור – פרק 3.

"מה קרציה?" שאלתי את אותו ילד מעצבן.
"יהלי עם מי את מדברת?" צעק לי אורי ויכולתי לשמוע את עקבותיו רצות לכיווני להשלים את הפער שהתרחקתי ממנו.
"אני מאור דרך אגב" הושיט את ידו כדי שאלחץ אותה והוסיף את החיוך המעצבן שלו.
"מה אתה רוצה ממני?" שאלתי מתעלמת מידו.
"מי אתה?" שאל אורי שכבר הגיע אל היעד.
"כן תענה לו מי אתה" אמרתי בביטחון.
הוא הסתכל עליי ועל אורי והיה נראה כאילו האדמה בלעה אותו.
הוא התקרב אליי ולחש לי באוזן "אני מי שיקיים את השבועה שלו" נתקע בכתפי והמשיך ללכת.
בהיתי באוויר, מה זה היה עכשיו?
המשכתי ללכת ואורי מסתכל עליי מתוסכל ביותר.
"מה הוא אמר לך?" שאל אותי אורי.
"כלום אורי בוא הביתה" הגברתי את צעדיי.
"יהלי את ממש חיוורת" אמר אורי.
התעלמתי מדבריו והלכנו כל הדרך בדממה, אף אחד לא פצה את פיו.
לא יודעת למה אבל מה שאמר אותו ילד מעצבן היה נשמע כל-כך אמיתי ומפחיד.
***
שכבתי במיטה, מנסה בכוח להירדם אבל לא מצליחה, מפחדת ששוב יתחילו לי הסיוטים.
אני כל-כך שונאת את אבא, שאני מפחדת אפילו לפגוש אותו בחלום.
הפלאפון שלי עשה צליל של התראה והסתכלתי על המסך בשביל להבין את פשר הצליל.
לא פחות ולא יותר, הילד המעצבן שלח לי הודעה בפייסבוק. סימן שאלה, אחד, מסקרן, בעל טעם, בעל רצון לדבר איתו, אבל לא… אני לא אענה לו.
טמנתי את הנייד עמוק במיטה והפכתי את הראש לכיוון הנגדי.
שוב אותו צליל, לא משנה מה יקרה אני לא מסתכלת במסך עכשיו, אבל אני חייבת!
פתחתי את ההודעה, עכשיו אין לאן לברוח, הוא ראה שקראתי.
"אם את רוצה לדעת עוד על מה שדיברתי היום תהיי ב"סנטרול" עוד חצי שעה בדיוק בספסל הכחול"
חתיכת סוטה עובר בראשי. רגע, אבל אולי הוא יודע משהו שאני לא?, מאיפה הוא יודע בכלל על אבא שלי. ולמה הילד המעצבן כל-כך מוכר לי? אני אלך? כן, מה יש לי להפסיד.
לבשתי גינס וחולצה זרוקה, אולסטאר ויצאתי לדרכי עם האופניים. כן לא אופייני לילדה בת 17 וחצי לרכב על אופניים אני יודעת.. אולי אני באמת בן כמו שטל תמיד אומר.
ה"סנטרול" לא כל-כך קרוב לבית שלי ושיערתי שאגיע לשם תוך חצי שעה.
***
השענתי את האופניים שלי על עץ הזית שהיה במקום. ראיתי כבר אותו עומד שם, לבוש שחור.
התקרבתי אליו קצת בשקט מנסה שלא יבחין בי. שילבתי ידיי ושאלתי "מה אתה רוצה ממני ילד מעצבן?" הוא הסתובב אליי שוב עם החיוך הדבילי על הפרצוף.
"יש מצב שפעם אחת תקראי לי בשם שלי?".
"לא. מה רצית?" רצינית יותר מתמיד.
"מת על הישירות שלך" אמר בעודו עם החיוך עוד על הפנים. חשתי שהוא שמח על חשבוני.
"שבי" הוא המשיך והתיישב על הספסל הכחול, ומסמן לי את מקום ישיבתי.
"לא רוצה" דחיתי את בקשתו.
"אני לא מדבר עד שלא תשבי" הוא היה אדיש, זה היה נראה כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם.
השמעתי קול של עצבים והתיישבתי לידו, קצת רחוק.
הוא נגרר על הספסל והתקרב אליי, הוא הזיז את שיערי השחור אל מאחורי אוזניי.
פניי המשיכו להסתכל ישר, הזזתי את ראשי כנגעלת ממגע ידיו והוא המשיך.
ידי תפסה את ידו והסתכלתי עמוק לעיניו "מה אתה רוצה?" שאלתי עצבנית יותר מתמיד.
הוא הרפה את ידיי והזזתי את פרצופי ממנו, הוא התקרב לאוזן שלי "את מתגעגעת לעימרי?",
"מאיפה אתה מכיר את אבא שלי?" אדישה לדבריו, לא מאמינה לכלום.
"רס"ן עימרי כהן נפל במהלך מלחמת לבנון השלישית, הותיר אחריו אישה ו2 ילדים" חיקה את קול הקריינית שהודיעה על כך בחדשות ערוץ 2 במהדורת שישי.
זה עשה לי מעט צמרמורת וגם קצת נעימות לדבר על המודל שלי.
"הוא היה איש הגון, ישר ובעל חזות של מנהיג, הוא נתן הכול מעצמו בשביל הפלוגה שלו" הטיח בי את הדברים האלה שמעולם לא ידעתי.
"הוא היה שקרן" עניתי על דברי המחמאות שחילק על אבי.
"הוא לא" היה בטוח ונחוש בדבריו.
"הוא נשבע שהוא יחזור" קמתי מהספסל ויריתי בו עם מבטי.
"הוא פה" הוא אמר.
"תגיד לי אתה חתיכת משו…" הוא הפנה את הפרצוף שלו שאסתכל מאחוריי.
הסתכלתי על הספסל הצהוב, האיש שישב שם היה עם הגב אלינו.
אבל השיער הזה היה מוכר לי, הוא היה שחור כפחם, זה לא מי שאני חושבת.
"מי זה?" הסתובבתי חזרה אל הילד.
"לכי תראי" הוא אמר.
"אין לי כוח אלייך" אמרתי והרמתי את האופניים.
הוא קם ותפס את ידיי חזק, אפילו מעט הכאיב לי "אם לא תלכי, לעולם לא תדעי".
הוא שיחרר את ידו והחזיק את האופניים במקומי.
שחררתי את האופניים והתקדמתי בצעדים קטנים לספסל הצהוב, היה ריח מוכר באוויר, בושם שתקוע באפי כבר 11 שנים. "בואי שבי יהלי" הוא אמר לי.
"אבא?" שאלתי בפחד וקצת בגמגום.