נשבעת שתחזור – פרק 20 ואחרון.

מאור בהה כמה שניות באורי ומיד לאחר מכן בתגובה קצת איטית הסתובב אליי וצבט את הלחי שלי "איך אני מת עלייך" התקרב עם אפו אליי והתנגש באפי מספר פעמים. אני חושבת שזה היה בשביל להסיט את דעתו של אורי ממה ששמע.
"אתם מגעילים אותי" אמר אורי ועלה במהירות במדרגות אל חדרו.
מאור הוריד את ידו ממני ונשם לרווחה.
"אתה חושב שהוא שמע מה שדיברנו?" לחשתי לעברו כי פחדתי שאורי יישמע.
"לא" הוא הגיב לי במהירות.
הוא הסתכל עמוק בעיני והניח את ידו על ידי לתמיכה "יהלי, אל תדברי עם אבא שלך על כלום עדיין. תתני לי לברר ורק אז נחשוב מה עושים בסדר?" הוא ליטף את כף ידי בעדינות.
"אני לא מאמינה שמשהו ישתנה מאור" עניתי בקול צרוד וחלש.
"יהלי, תשבעי לי שלא תעשי כלום" הוא כלא אותי בין עיניו.
שתקתי קצת. אני חושבת שהלב שלי רצה פשוט לצעוק אל העולם את כל מה שקרה.
"יהלי" הוא הטיח בי להישבע.
"אני נשבעת" נשמתי לרגע "אני נשבעת לא להגיד כלום".
הוא נעמד ליטף את הלחי שלי ברכות ואני בתגובה עצמתי את עיניי בעדינות, נהניתי מעט ממגע ידיו, נהניתי מעט מהספק.
"תגיעי היום. אל תגרמי לו לחשוב שקרה משהו" הוא אמר ולא חיכה לתגובתי. ישר יצא מדלת הכניסה.
בשנייה שהוא יצא מהדלת, נשארתי אני והמחשבות שלי.
אני ומה שעובר בראש המעוות שלי.
שוב שפתיי רעדו וגופי קיבל צמרמורת קלה, אני חושבת הפעם שזה בגלל שהוא הלך.
***
"יהלי" דלת חדרי נפתחה בסערה בדיוק כשהתארגנתי לצאת לפגוש את אבא.
סגרתי את כפתור הגינס והרמתי את ראשי לעבר הדלת "אימא מה את עושה ערה?".
"את הולכת אליו?" התעלמה לגמרי משאלתי.
נשכתי את שפתיי קלות ועשיתי לה פרצוף שמשתמע ממנו שכן.
היא התקרבה אליי ליטפה את שיערי ברוך וחיבקה אותי.
"אני מצטערת יהלי" היא אמרה בעודה מחבקת אותי "אני מצטערת שזאת המציאות" יכולתי לשמוע שהדמעות חונקות את גרונה.
התנתקתי מהחיבוק ומחיתי את דמעתה של אימא "זה בסדר אימא" חייכתי לעברה "הכל לטובה, יהיה טוב בסוף אני מבטיחה לך".
היא חייכה לעברי ויצאה מהחדר, בשנייה שהיא סגרה את הדלת החיוך נעלם מפניי כלא היה.
סיימתי להתארגן ומיד יצאתי מהבית. הלכתי אל החנייה של הבית ושחררתי את האופניים שלי.
התחלתי לנסוע לכיוון ה"סנטרול" וידעתי שהפעם אגיע בזמן.
***
כשנכנסתי אל ה"סנטרול" עם האופניים ראיתי שהספסלים בצבעים ריקים מאדם ונסעתי לעברם.
השענתי את האופניים על העץ והתיישבתי בספסל הצהוב.
"אני שמח שהגעת" הרגשתי יד מונחת על כתפי מאחורי גבי.
השמעתי קול בהלה והסתובבתי לעבר היד.
מאור עמד מאחורי עם חיוך.
"למה אתה מחייך?" חייכתי גם אני "גילית משהו?".
הוא הוריד את חיוכו בשנייה "לא. אני סתם שמח לראות אותך".
שתיקה שררה בנינו.
"ייקח לי זמן לבדוק את זה יהלי, תהיי רגועה בבקשה" ניסה להרגיע אותי.
הנהנתי לעברו.
"הוא בא" הוא טפח על כתפי והלך להתיישב בספסל הכחול.
סיבבתי את ראשי וראיתי את אבא מתקרב לעברי.
"אבא" קמתי על מנת לחבק אותו.
"יהלי שלי" הוא חיבק "למה לא הגעת אתמול?".
פתחתי את עיניי בחיבוק, אך הוא לא ראה זאת.
"לא הרגשתי טוב אתמול" התנתקתי מהחיבוק והתיישבתי.
הוא התיישב על ידי "ועכשיו יהלי?" הוא שם את ידו ברכות על המצח שלי "עכשיו את מרגישה טוב?" פניו היו נראות לחוצות.
"הכל בסדר אבא" חייכתי והורדתי את ידו ממני בעדינות.
"אז מה קורה איתך יהלי? ספרי לי, איך בבית הספר? את עוד מאחרת?" הוא תקף בשאלות.
"אבא" הנחתי את ידי על ידו.
הוא הסתכל עליי כאות להמשיך לדבר.
"תספר לי הכל" פניי לא שידרו אליו כלום.
"יהלי, אמרתי לך כשיגיע הזמן אנ.." קטעתי את דבריו.
"אימא סיפרה לי" צעקתי קצת בלחש, לא רציתי שמאור ישמע.
"אימא?" ניסה להבין ואני רק הנהנתי לעברו לחיוב.
"את סיפרת לאימא?" יכולתי כבר להבחין בעיניו שהוא כועס.
"כן אבא" אני נשארתי רגועה ושלווה.
הוא השפיל מבטו ואני בתגובה הרמתי את ראשו עם הסנטר בעזרת היד שלי.
עיניו היו עצובות והוא שתק. הוא לא הוציא מילה.
"אבא" העברתי את ידי מהכתף שלו ועד המרפק באהבה "אני לא כועסת".
"את לא?" הוא הסתכל עליי מופתע.
שללתי את שאלתו עם הראש.
"תספר לי" חייכתי חיוך מסוקרן. הוא שתק לרגע ונשם עמוק.
"הסתבכתי בהימורים, הייתי חייב המון כסף לאנשים שאת לא רוצה לדעת מי הם בכלל".
"אבי סייג" השלמתי אותו.
הוא הסתכל עליי והמשיך "אחרי שפרצה המלחמה, גייסו אותי כמו שאת כבר יודעת. נפצעתי קשה, הייתי במצב אנוש".
הוא נשך את שפתיו והרגיש לי שרע לו לדבר על זה "מאיר, אח שלי, השיג לי דירת מסתור שבה הסתתרתי מהעבריינים אחרי שהבראתי. זייפתי את המוות שלי יהלי" הוא השפיל מבטו ולא הסתכל לעברי.
"אימא שלך נורא דאגה לי אבל אחרי המלחמה הייתי נורא מבולבל ותהיתי לגבי האהבה שלי אליה" הוא בלע את הרוק שלו "הייתה לי ידידה שבאה לבקר אותי מלא, ידידה מהצבא בשירות הסדיר שלי, מפעם".
"אורליה" אמרתי בעומק רב.
הוא הסתכל עליי קצת מופתע "כן, אורליה. אחרי שנפגשנו כמה פעמים הרגשתי שאני מתחיל לאהוב אותה שוב. ממש כמו פעם".
"אז פשוט זרקת את אימא ומצאת חיים חדשים?" הרמתי קצת את קולי.
"לא. זה לא ככה יהלי" הוא ענה בתגובה מהירה "לי ולאורליה יש הרבה במשותף".
"כן, ילד" עניתי.
הוא השפיל מבטו ושררה בנינו שתיקה מביכה.
"אני מצטער יהלי" הוא הניח את ידו על הכתף שלי.
בעיניי כבר התמלאו כמויות עצומות של דמעות ורק עמדו בעיניים וגרמו להם לנצוץ. לא רציתי למצמץ, לא רציתי להישבר.
"תן לי להבין" לא נתתי לדמעותיי לרדת, בשנייה שאיימו לצאת ניגבתי אותן "התגייסת לצבא, הכרת את אורליה, הבאתם ילד לעולם, הכרת את אימא והבאתם אותי לעולם?" ניסיתי לחתור.
הוא הנהן לאישור ופניו היו עצובות.
"מי זה?" בלעתי את הרוק שהצטבר "אני מכירה אותו?" יודעת שכן אבל בלב מתפללת שלא.
"כן" קולו נשבר באמצע במילה והוא הסתובב אל מאור והסתכל עליו.
"הוא?" שיחקתי אותה מופתעת.
"אני מצטער יהלי" הוא חיבק אותי ואני סירבתי.
"אני והוא אחים?" שאלתי את השאלה הנוראית מכל.
"כן יהלי" הוא ענה אחרי כמה שניות "אני יודע שאת לא מתה עליו, אבל אתם תסתדרו".
אבא שוב חיבק אותי והפעם לא סירבתי, אבל גם לא הייתי שותפה מלאה לחיבוק.
"כן" הנהנתי.
הרגשתי את ידו של אבא מתרוממת מאחוריי גבי וחשתי שהוא מסתכל בשעון.
התנתקנו מהחיבוק "אתה צריך ללכת?" שאלתי אך ידעתי מראש את התשובה.
"כן יהלי, נפגש מחר?" הוא נעמד ועמדתי מיד אחריו.
הנהנתי והוא חיבק אותי שוב.
"יהלי" הוא הגה את שמי בזמן החיבוק והתנתק ממנו מיד.
הסתכלתי עליו והוא המשיך את דבריו "אל תגידי למאור עוד כלום בסדר?" הוא ליטף את שיערי.
"למה?" שאלתי למרות שידעתי את התשובה.
"הוא עוד לא יודע".
"בסדר" חייכתי לעברו.
"אתה בא?" צעק מאור לעבר אבא שלי.
"כן" צעק חזרה אבי ונשק למצח שלי.
נפנפתי לשניהם לשלום ותפסתי את האופניים שלי מהעץ והתחלתי לנסוע לכיוון הבית.
***
הנחתי את האופניים בחנייה וקשרתי אותם היטב.
נכנסתי אל הבית בשקט מוחלט. נכנסתי אל חדרי.
בשנייה שסגרתי את הדלת, פרצתי בבכי.
הבכי שישב בגרוני במשך חצי שעה, שמתאפק לצאת, שכועס, שכואב.
הורדתי את הגינס ממני בסערה ולבשתי את מכנסיי הקצרים, הפיגמה שלי.
הסתכלתי על עצמי במראה, על הבכי שלי, על הרגליים שלי.
התכופפתי ושרטתי אותן בחוזקה, בשנאה. היו חלקים שגם ירד לי דם.
נגעתי בפצעים, אולי כדי להקל על הכאב, אבל הכאב היה בפנים, הוא היה נפשי.
הייתה לי בחילה, שוב חשבתי על הפעם הראשונה שלי.
שרטתי את ידיי שוב ושוב אבל הפעם קצת חלש, כי כבר גופי היה חלש.
הוצאתי דף ועט מהמגירה והתיישבתי בספרייה שיש לי, התחלתי לכתוב מכתב, את המכתב האחרון. כשסיימתי לכתוב הסתכלתי עליו, הוא היה קצת מלוכלך בדם.
השארתי את המכתב ככה עם העט על השולחן.
ניגשתי אל ארון הבגדים שלי והפכתי את כולו על הרצפה בכעס, בזעם רב.
הלכתי אל הדלת של החדר שלי ונעלתי אותה. לא רציתי שאף אחד יפריע לי במטרה.
אספתי את כל הגופיות שלי מהרצפה והעברתי אותן אל המיטה.
התחלתי לקשור כל גופייה לשנייה, יצרתי משהו חזק, משהו שיגרום לכאב שלי להיעלם.
המכתב שהשארתי היה בשביל לדעת שאחרי שאני אלך, הוא יסבול אחריי, שבשבילו הכאב הזה אף פעם לא ייעלם.
כבר לא ידעתי למה אני כועסת על אבא שלי, כי שכבתי עם אחי, כי הוא עזב את המשפחה, כי הוא רימה אותי, היו לי כל-כך הרבה סיבות לשנוא.
הגופיות הפכו לחבל חזק ואכזרי.
הסתכלתי על המדף המגניב שאימא שלי עשתה לי שהייתי קטנה כי ראיתי כזה בטלויזיה ומיד בכיתי שגם אני רוצה, מדף מקיר אל הקיר ממול והוא ממש באוויר, הוא לא צמוד לשום קיר.
עליתי על הכיסא והורדתי את כל אוסף הבובות שלי ממנו בכעס.
לקחתי את הגופיות וקשרתי אותן למדף, בסופן יצרתי לולאה, אותה לולאה שבה ייכנס הראש שלי.
ירדתי מהכיסא והסתכלתי על המתלה שיצרתי, נחושה בדעתי לגמרי.
"אני שונאת אותך" לחשתי לעצמי "אבל את עצמי אני שונאת יותר".
עליתי על הכיסא והכנסתי את הלולאה לצווארי, והיא הקיפה אותו.
ברגע שאני אקפוץ, אני לא אשנא יותר אף אחד.
ברגע שאני אקפוץ, אני לא אתמודד יותר עם עצמי מול המראה כי לא תהיה אני יותר.
בלעתי את הרוק שהצטבר, הפכתי את ידיי לאגרוף וכפיתי על עצמי לקפוץ.
נתתי צעד אחד קדימה, קטן אבל בעל משמעות רבה. זה היה הצעד בין חיים למוות.
חשתי מחנק גדול בגרון.
חשתי שמישהו מכאיב לי, המישהו הזה הוא אני.
ותוך זמן ספור לא חשתי יותר את הכאב הזה.
***
"יהלי" צרחה אימא לעבר החדר של יהלי.
"אימא הדלת נעולה" צעק אורי לעבר אימא.
"מה נעולה?" היא עלתה במדרגות וניסתה לפתוח את הדלת כמה וכמה פעמים.
"יהלי" היא צרחה "זה לא מצחיק, תפתחי לי מיד".
דפיקות נשמעו בבית משפחת כהן.
"אורי לך תפתח" אמרה אימא לאורי.
אורי ירד במדרגות ואימא עדיין ניסתה לפתוח את הדלת של יהלי.
אורי פתח את דלת הבית ומולו ניצב מאור.
"איפה יהלי?" שאל מאור נסער יותר מתמיד.
"למעלה" ענה אורי "היא לא רוצה לקום" הזמין את מאור להיכנס עם היד.
"מה זאת אומרת?" נכנס מאור וכבר התחיל לעלות במדרגות.
"נעלה את עצמה" אורי זרק ועלה מיד אחריו.
"מה?" עלה מאור במהירות יותר במדרגות.
"היי מאורי מה שלומך?" שאלה אימא את מאור בעודה עוד מנסה לפתוח את הדלת.
"בסדר" חייך אליה ותפס את הידית במקומה "יהלי תפתחי" הוא הוריד את הידית כמה פעמים.
"יהלי אני מתחנן" הוא יבב לעבר הדלת "יש לי את התשובות שאת רוצה".
אימא של יהלי ואורי הסתכלו אל עבר מאור מוזר אבל הוא לא התייחס.
"יהלי אם לא תפתחי אני אשבור לך את הדלת אני נשבע" הוא אמר ובעט פעם ראשונה בדלת והיא לא נפתחה. בפעם השנייה היה נחוש יותר והדלת נפתחה.
צרחה גדולה נשמעה בבית משפחת כהן.
"יהלי" צרחה אימא של יהלי למולה אבל היא כבר לא הייתה יכולה לענות.
"יהלי" היא צרחה שוב ונפלה על הקרקע במהרה.
פניה של יהלי היו כחולות והיה נראה שהיא שם כבר כמה שעות, גופה היה מוטל על האוויר שהפריד בינה לבין הרצפה.
מאור ירד אל הרצפה לעבר אימא של יהלי ותמך בה כל עוד הוא יכל.
"יהלי" היא צרחה שוב ושוב "יהלי שלי" היא צעקה.
מאור הוציא את הפלאפון שלו וחייג מיד לעימרי והתרחק קצת מאימא של יהלי.
"תבוא דחוף לבית של יהלי" הוא אמר וניתק, אפילו לא חיכה לתשובה, מיד רצה להיות עם אימא של יהלי.
היא אפילו לא הסתכלה היא ישבה מחוץ לחדר שלה בכתה וצרחה.
"אורי בוא לפה" אמר לו מאור. אבל אורי רק בהה ביהלי ולא הזיז את עיניו ממנה לשנייה.
"למה היא עשתה את זה?" הוא נשם נשימות קצרות ומהירות.
"תתקשר לאמבולנס אולי הוא חיה" היא בכתה "אולי יהלי שלי חיה" היא הסתכלה על מאור ומעט הכתה אותו עם הבכי.
"דיי" הוא השעין את ראשה עליו.
הוא הוציא את הנייד שלו שוב והתקשר למד"א.
"יש פה ילדה שהתאבדה, בואו מהר לגפן 26" הוא צעק והיה נסער.
"האם היא נושמת?" שאלה הפקידה בקו השני.
מאור הנהנן עם ראשו "לא, היא מתה" הוא צעק עליה וניתק.
הוא חיבק שוב את אימא של יהלי ובכה מבלי שתרגיש. ומיד עימרי הגיע ועלה במדרגות בלי הודעה מוקדמת.
אימא של יהלי הרימה את ראשה וראתה אותו אבל שום דבר לא עניין אותה.
מאור הרים את ראשו אל עימרי וסימן לו להסתכל אל תוך החדר.
עימרי נכנס אל תוך החדר ומיד דמעות זלגו מעיניו.
"מי זה?" שאל אורי ואף אחד לא סיפק לו תשובה.
"יהלי" עימרי אמר ברוך וליטף את רגלה שהייתה שרועה באוויר.
"ילדה שלי" הוא נשם במהירות ודמעותיו צרבו והכאיבו בגרון.
הוא התיישב בכיסא שעליו עמדה יהלי וצנחה אל מותה ודפק את ראשו מספר פעמים בשולחן ובכה, לא הפסיק לבכות.
הוא הרים את ראשו וראה את המכתב, המכתב שיהלי השאירה לו.
הוא זיהה בוודאות את כתב ידה של יהלי וקרא את המכתב.
" 15.4.1998 הגחתי לעולם, הייתי ילדה מקסימה כמו שאימא שלי טוענת.
אימא שלי אהבה אותי בכל נפשה, היא נתנה את כל נשמתה עבורי.
אבל אני, כמו טיפשה תמיד אהבתי יותר את אבא שלי ומידי פעם לא התביישתי להגיד את זה לאימא שלי כשהתבגרתי.
ב2004, פרצה מלחמה, אזעקות, בכי חרישי של אחי הקטן אורי, ואז הגיע היום הארור.
היום שבו זימנו את אבא שלי למילואים, שלקחו לי אותו.
הטחתי בך אבא שלי, להישבע לי שתחזור.
נשבעת ומיד יצאת למלחמה, נפצעת קשה ואני אפילו לא ידעתי.
אימא שלי המלאך, האישה הטובה, באה הביאה לך אוכל, כיבסה לך ונתנה את נשמתה עבורך אפילו שהיית בעל חרא. אפילו שהתאהבת במישהי מהעבר שלך.
אימא שלי בחרה להתנתק ממך כי היא הבינה שהבאת עוד ילד לעולם, שהוא לא שלה.
גם את זה היא קיבלה באהבה, פשוט אמרה לך שהיא לא רוצה לראות אותך יותר.
היא מעולם לא אסרה עלייך לדבר איתי או עם אורי, אבל בכל זאת בחרת.
משום מה, 11 שנים אחר-כך אחרי שהימרת, שזייפת, ששיקרת, שנעלמת, שנתת לי יום יום להתמודד עם המוות שלך ולשנוא אותך, אחרי כל זה, חזרת. נפגשת איתי וגרמת לי להאמין שעכשיו הגיע כל הטוב שחיכיתי לו 11 שנים.
אבא שלי, השקר שלי, טעיתי לגבייך.
במשך 11 שנים חיפשתי אותך, בלב שלי, בחלומות שלי, חשבתי שאם תהיה פה הכל יהיה יותר טוב. אני מבינה עכשיו בדיעבד, אחרי כל העוול שנגרם לי, אני מבינה שאתה לא שווה את המשפחה הזו. לא אותי, לא את אימא ובטח לא את אורי שעוד לא מכיר אותך למזלו.
את כל החיים שלי, את כל הילדות שלי בזבזתי בלחשוב עלייך, בלהתעסק בך, בלשנוא אנשים, בלשנוא את העולם, את אלוהים.
אם הייתי חוזרת אחורה בזמן, הייתי מסבירה לך כבר בגיל 6 מה זו שבועה.
כשנשבעת לי שתחזור, נשבעת שנחזור להיות משפחה, שתחזור בדיוק לנקודה שבה הלכת.
אז אבא, היה עדיף שלא היית נשבע, או לפחות לא מקיים את השבועה.
הייתי כועסת עד יום מותי, אבל יום מותי אבא, לא היה היום.
יהלי"