נשבעת שתחזור – פרק 2.

"יהלי תזדרזי, את תאחרי לבית ספר" צעקה אימא מלמטה.
"אימא שנה אחרונה, בלי לחץ" אמרתי בעודי יורדת במדרגות כבר מוכנה לבית הספר.
"זה אומר שאת צריכה לזלזל?" אמרה.
"אל תדאגי אימא, יהיה בסדר" תפסתי את כריך השוקולד שלי ויצאנו לבית הספר.
***
"הנה הגבר של הכיתה" אמר טל כאשר נכנסתי לכיתה באיחור.
"יהלי למה את מאחרת?" שאלה תמר, המורה להיסטוריה.
גמגמתי לה ובינתיים חיפשתי תשובה.
"כי היא הייתה צריכה להתגלח" ענה טל לשאלת המורה.
"מצחיק מאוד" עניתי לו.
נמאס לי ממנו. הכיתה שלי תמיד מתייחסת אליי כאילו אני זכר.
אני מתארת לעצמי שזה בגלל השיער הקצר שלי והמכנסיים הזרוקים.
"תשבי" אמרה המורה.
התיישבתי בשולחן שלי, בקצה הכיתה בסוף בצד שמאל, לבד.
אנחנו כבר כמעט בסוף שנה ואף אחד לא יודע מה עובר עליי, אפילו לא קצת.
אני בספק אם הם יודעים שאבא שלי נפל במערכה האחרונה של המדינה, לפני 11 שנים.
***
"אל תשכחו להכין את דף העבודה הזה, הוא יעזור לכם בבחינת הבגרות" אמרה שולה עומדת בדלת הכניסה לכיתה וכל אחד לוקח ממנה דף עם 50 תרגילים.
תפסתי ממנה את הדף שלי ויצאתי מהכיתה. ככה רוב הימים שלי נראו, למדתי והלכתי הביתה. אין הפסקות, אין עם מי לדבר.
"מה יש לה?" אמרה נטלי לעידן כששניהם יורדים במדרגות, אני לא חושבת שהם פספסו את זה שאני לפניהם.
"אני שומעת" הסתובבתי עצבנית.
"סליחה" נטלי נבהלה ממני.
יצאתי מבית ספר עצבנית, היה יום נוראי, קיבלתי עונש מלימור, המורה ללשון, דפים משולה והכי חשוב, יום נטול תוכן.
"היי את לא רואה לאן את הולכת?" עמד מולי מישהו מאוד מוכר שבטעות נתקלתי בו והפלאפון שלו החליק מידיו.
"אותו דבר אפשר להגיד עלייך" אמרתי והרמתי את הסוללה של הפלאפון שלו שנפלה לכיוון אחר והבאתי לו אותה.
"נהוג לבקש סליחה" הוא אמר לי בעודו מרכיב את הסוללה למכשיר.
"אני לא יודעת מה זה" אמרתי בחוצפה מחכה רק לראות שהפלאפון שלו עובד וללכת.
כשהופיע הסמל של המכשיר באתי להמשיך והוא תפס את ידי.
"הרסת לי אותו" הוא אמר.
"הוא עובד" הרמתי את המכשיר מידו וקרבתי לפרצוף שלו.
הוא הכניס את הפלאפון לכיס "הוא לא".
"אני לא מבינה, אתה רוצה לעצבן אותי בכוח?" אמרתי בחוסר סבלנות.
"את חייבת לי דייט" אמר בחיוך.
"סליחה?" כיווצתי את גבותיי.
"את רואה שאת יודעת מה זה" השאיר את החיוך הדבילי שלו מרוח על הפרצוף.
נהייתי עצבנית, הוא מתחכם איתי ואין דבר שאני שונאת יותר מזה.
הפניתי את גבי מאותו ילד מעצבן והמשכתי ללכת הביתה.
***
"היי נועה, איפה אורי?" שאלתי את אחראית ה"the time" זה כמו מועדונית אחרי בית ספר שאורי נשאר בה ואני באה לאסוף אותו.
"כן הנה הוא יושב שם, הוא יסיים את התרגילים ותלכו בסדר?" היא אמרה בחיוך.
הלכתי בין שולחנות בית ספר היסודי והגעתי לאורי.
"נו אורי סיימת?" שאלתי את אורי בחוסר סבלנות.
"הנה עוד שנייה" אמר החננה העולמי.
הוא כתב עוד שתי ספרות וסגר את המחברת הכניס אותה לתיק ויצאנו מבית הספר.
"איפה אימא?" שאל אותי אורי בדרך הביתה.
"בעבודה" אמרתי.
"שבוע הבא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל" ציין בפניי אורי.
"נו ו?" אמרתי.
"בטח נסע לבקר את אבא" הוא אמר.
"אין לי מה לבקר אותו" הטחתי בפניי אורי.
"את אף פעם לא באה, שנה שעברה נשארת איתי בבית והשנה עד שאימא מרשה לי לבוא את לא רוצה לבוא?" שאל אותי אורי.
"לא" הרמתי מעט את קולי.
"למה?" הוא שאל שוב מנסה להבין את המשמעות.
"כי אני כועסת עליו" מנסה להסביר לאורי יפה.
"כועסת?" שאל בתמימות.
הנהנתי בראשי לאות הסכמה אבל מכיוון שהיינו בהליכה נאלצתי להוסיף כמה קולות כדי שאורי יבחין באישור דבריו.
"מה הוא עשה לך?" הוא שאל.
"עזוב אורי אתה לא תבין".
אורי עצר את ההליכה "עד שאת לא אומרת לי אני לא זז מפה" הרים עליי מעט את קולו.
"תישאר פה" אמרתי והמשכתי ללכת ולאט לאט התרחקתי ממנו.
"נו" הוא צעק לי.
"הוא נשבע לי שהוא יחזור" הסתובבתי לאורי וצעקתי לו כי התרחקנו.
הסתובבתי חזרה להמשיך ללכת.
"מי?" ראיתי את אותו ילד מעצבן שהפלתי לו את הפלאפון.