נשבעת שתחזור- פרק 10.

ראשי התנדנד מצד לצד, עצמתי את עיניי חזק וניסיתי להתגבר על כאב הראש שהיה לי. פתחתי את עיניי במטרה לראות איפה אני, הסתכלתי לצדדים וזה היה החדר שלי. שכבתי במיטה שלי. ניסיתי לשחזר את אירועי האתמול לנסות להבין איך הגעתי לפה.
לא עלה כלום בראשי חוץ מפרצוף הילד המעצבן מולי שנייה לפני שהתעלפתי.
"יהלי" נכנסה אימא לחדרי וקטעה את מחשבותיי.
"מה אימא? מה השעה?" קולי היה חלש משינה מרובה.
"4 בצהריים יהלי" התיישבה על מיטתי וליטפה את ראשי "אפילו לא ענית לי בבוקר מרוב שהיית עייפה אז התקשרתי למירית המחנכת ואמרתי לה שאת לא מרגישה טוב" חייכה לעברי כאות למעשה טוב.
"תודה" הוצאתי חיוך קטן.
"מה זה?" הרימה מעטפה לבנה מהשידה שעל יד ראשי.
האמת שגם אני לא ידעתי אבל לא רציתי לקחת את הסיכון שזה אולי מכתב מאבא שלי.
"סתם ילד מפגר מהכיתה שלי" חטפתי את המכתב מידה.
"מי שמאוהב בבת שלי ממש לא מפגר" חייכה חיוך רחב.
חייכתי לעבר אימא חיוך מאולץ ואני חושבת שהשקט ששרר בנינו סימן לה לצאת.
"טוב יהלי אני אלך להכין צהריים" אמרה ויצאה מהחדר מבלי לחכות לתגובתי.
חיכיתי כמה שניות כי לאימא יש מנהג להיכנס אחרי כמה זמן שוב לחדר וכשהבנתי שהיא פסחה על המנהג עכשיו פתחתי את המעטפה לאט לאט וממנה יצא דף לבן, פתחתי את הדף מארבעת קיפוליו וקראתי בלב " יהלי, אני בספק אם את זוכרת משהו מליל אמש. אתמול כמה שניות לפני שהתעלפת אמרת שאת מכירה אותי ושאת הבנת מאיפה. הופעתי כמה פעמים בטלויזיה, בראיונות עם אימא שלי, אורליה קרמר, שחקנית התאטרון. בטח את שואלת את עצמך למה לא אמרתי לך מהתחלה, אז זה כי לא ראיתי בזה דבר הכרחי לספר. אחרי שהתעלפת סחבתי אותך כל הדרך הביתה, כן על שתי ידיי. נאלצתי לחטט בכיסייך כדי לחפש את המפתח בשביל לפתוח את הדלת. ניחשתי גם מה החדר שלך, בטעות פתחתי את של אחייך אבל מהר מאוד שמתי לב לכך. אני מקווה שלא תכעסי אבל כשהנחתי אותך על מיטתך נישקתי אותך ולא יהלי, אני לא מתכוון ללחי. אני לקחתי את זה בתור מחווה למה שעשיתי בשבילך. את בטח חושבת מה כבר עשיתי אז אחרי שהנחתי אותך על המיטה שלך ירדתי להביא קרח מהמקפיא והתחננתי שאף אחד לא יקום מהרעש שעשיתי ועליתי עם הקרח לשים לך על הראש, כי קיבלת מכה חזקה מהדשא, מצטער שלא הספקתי לתפוס אותך. אני רוצה שהיום תגיעי ל"סנטרול" ב22:45 אני רוצה שתהיה לנו חצי שעה לדבר, לפני שהוא יגיע לפגישה שלכם. ואם את לא רוצה להיפגש איתי זה גם בסדר אני לא כועס, אבל שתדעי שהאופניים שלך אצלי.
מאור"
"אני לא מאמינה" אמרתי בקול בעצבים וקימטתי את הדף.
"הוא סוחט אותי" דיברתי לעצמי שנית.
העברתי יד על הפה שלי, מנקה את נשיקותו. איזה חוצפן.
הנחתי את הדף המקומט על המיטה וקמתי למחשב פתחתי את הדפדפן של "גוגל" ורשמתי בשורת החיפוש "מאור קרמר" לחצתי על אופציית התמונות והן כבר הופיעו שם.
פתאום מאור לא היה נראה כזה מעצבן אולי מעצם זה שהתמונה לא יכולה לדבר. הגדלתי את אחת מתמונותיו בה הוא מחייך חיוך רחב עם שיניים לבנות. עלה חיוך על פניי, נלחצתי ומיד סגרתי את התמונה וכיביתי את המסך.
***
העברתי מבט חטוף בשעון הקיר שהיה בחדר שלי.
השעה הייתה 22:00 סגרתי את הטלויזיה שצפיתי בה קודם והתארגנתי לצאת, יש לי הליכה ארוכה בשביל להגיע ל"סנטרול", אני עוד צריכה להיפגש עם הילד המעצבן.
לקחתי את המכתב המקומט מהמיטה פרסתי אותו על מנת לישר אותו והכנסתי אותו למעטפה שרק עכשיו הבחנתי שכתוב עליה "יהלי" באדום.
הכנסתי את המעטפה לכיס ובפח הראשון שהיה לי בדרך זרקתי אותו, מהפחד שמישהו יראה שוב את המכתבים שלי.
***
הגעתי ל"סנטרול" וכבר מרחוק הבחנתי באדם שיושב על הספסל הכחול ועל ידו האופניים, שלי. תיארתי לעצמי שזה מאור.
הגעתי אל הספסל והשטתי ידיי אל האופניים.
מאור צקצק לי כאות לשלילה, "שבי" אחז באופניי בחוזקה.
השמעתי אנחה של עצבים והתיישבתי על ידו.
"אתה סוחט אותי?" שאלתי בעצבים.
"קצת" חייך לעברי.
"מה אתה מחייך? התעצבנתי עוד יותר.
"מכל דבר את מתעצבנת" הצהיר בפניי כאילו שלא ידעתי.
"אתה עושה דברים מעצבנים" ניסיתי להפיל את האשמה עליו.
"אני רק רוצה להכיר אותך" נשם לשנייה והמשיך "אל תשכחי מי עשה עבורך את הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים" והניח ידו על כתפי. שיערתי שהוא מדבר על הפגישות עם אבא שלי. נתתי לידו לנוח על כתפי, ניסיתי להיות נחמדה.
"אוקיי נכיר" הוספתי חיוך בכוח.
"תספרי לי יהלי, למה את כל-כך סגורה עם עצמך?" ידו ירדה מכתפי.
"כי עברתי מלא, אבא שלי הרס לי את כל הילדות שלי" הוספתי.
הוא שתק לכמה שניות ואז המשיך "את מעוניינת בשיחה הזאת יהלי?" הסתכל עליי במבט מלא תקווה.
"אתה סוחט אותי יש לי ברירה?" הייתי עם מבט חסר כל משמעות.
"אני לא" הוא שיחרר את ידו השנייה מאופניי והם נפלו ארצה.
הסתכלתי עליהם ואז מיד עליו "מה אתה עושה?" הרמתי קולי.
"מפסיק לסחוט אותך, תשארי מרצון אם את רוצה".
הסתכלתי על האופניים ואז על מאור שחיכה לראות אם אשאר לשיחה איתו או שאלך לספסל הצהוב לחכות לאבא.