נשבעת שתחזור – פרק 1.

הם כבר ממש קרובים לגבול, הם בארץ שלנו.
הם רוצים לקחת לנו את כל השטחים, הם רוצים שהמדינה הזאת תהיה שלהם!
"רקטה נפלה לפני כ10 דקות לפי הדיווחים באיזור אופקים, לא דווח על נפגעים"
הקול הצורם של הקריינית חלחל לי לאוזן ועשה לי בחילה לשמוע אותה כבר.
האזעקות מחרישות אוזניים, כבר נמאס לשמוע אותן.
הם נהיו כמו שיר ערש בשבילי.
"אני תכף בא" הוא לחש לאוזני תוך כדי חיבוק וליטוף שיערי השחור הקצר.
כשהבנתי שהוא רוצה לצאת חיזקתי את ידיי סביב גופו.
"אל תלך" אמרתי עם דמעות בגרון "אני מפחדת" ניסיתי לשכנע.
"יהלי אני חייב, הפעילו אותי מהצבא אני חייב ללכת" בעודו משתכשך עם זיפיו בשערי.
"אבל אתה תחזור?" בעודי מחזקת יותר ויותר את ידיי סביבו.
"יהלי תתני לאבא ללכת, אני פה" אמרה אימא מחזיקה את אורי אחי הקטן בעודו בוכה בכי מחריש אוזניים.
"אני נשבע לך" התעלם מאמירת אימא ונשק למצחי והלך לאימא נשק ללחי שלה ולאורי ניגב את הדמעות. הוא תפס את התיק שהכין כבר כמה שבועות מראש כי ידע שיקראו לו בקרוב.
"אני מקווה שעד שאחזור כבר תגדל לך כל השן שנפלה" חייך אליי ויצא.
דמעה זלגה מעיני, הבנתי שהוא לא יחזור בקרוב.
שוב אזעקה, שוב אורי בוכה, שוב אימא מרגיעה אותו.
אני הייתי קצת יותר קשורה לאבא שלי, עימרי שמו, גבר חסון, שחום, עם שיער שופע, עם חיוך כובש,
אבא שלי, הוא המודל לחיקוי שלי.
ימים, הייתי יושבת מול דלת הממד ורק מחכה שהוא יפתח אותה.
המלחמה רק החמירה והדבר שהכי פחדתי עליו, זה הוא… אבא שלי.
"יהלי, עד שנרגע קצת, בואי נכין לאכול ונחזור לממד" צעקה אימא.
"לא, אני נשארת פה" צעקתי "אני לא רעבה" מנסה לשכנע את אימא וגם קצת את עצמי.
הריח שלו, של הבושם שלו עוד כאן נע באוויר, מתחלחל לאפי ומרגיע אותו.
והיו פעמים שהייתי עוצמת את עיניי ומדמיינת אותו פה.
בחרתי לצאת מהממד, אבל לא בשביל לאכול. עליתי לחדרי ולקחתי את התמונה שלי עם אבא שלי היא עשויה כולה מזכוכית, היא הייתה מונחת על השידה שלי הרמתי אותה והסתכלתי עליה, העברתי אצבע רכה על חיוכו הזך והיפה.
האזעקה כה הבהילה אותי באותה השנייה שהתמונה החליקה מידי ונשברה, למאות, לאלפי רסיסים.
הרסיסים ניפצו את ליבי, זו התמונה שהכי אהבתי!
"יהלי" צועקת אימא מלמטה ואני רק בוהה ברסיסים, תפסתי אחד מהשברים וירדתי במהירות הבזק לממד, בעודי קופצת 3 ולפעמים 4 מדרגות.
"מה זה" הסתכלה על האצבע שלי שדיממה קלות, פתחתי את ידי ובשבר שהרמתי היה את החיוך שלו, דמעה זלגה מעיניי. הרגשתי שנשבר לי הלב.
"נשברה לך התמונה?" שאלה אימא.
הסתכלתי על השבר בעצב ואישרתי את שאלתה של אימא.
קיפלתי את השבר חזק בידי, אפשר לומר שרציתי מעט שיכאב לי.
"משפחת כהן" שמענו מרחוק.
פתחתי את הממד כי נבהלתי, חשבתי שזה גנב.
הסתכלתי לכל עבר בבית בעודי עומדת בממד, כי חייב להישאר שם.
"ילדה איפה אימא?" הם עמדו שם בדלת הכניסה.
שלושה קצינים לבושים ירוק ופנים מבשרות רעות.