נשארו לי עוד 24 שעות לחיות.

יום שבת בבוקר, התעוררתי, האור נכנס מחלוני וסנוור אותי. התלבשתי וירדתי למטבח.
אימא שלי ישבה ובכתה. "מה קרה?" ניגשתי אליה. "אני צריכה לספר לך משהו, אדיסון.
אלו חדשות נוראיות כול כך.." בכתה.
"מה, אבא פוטר מהעבודה?" שאלתי. זה הדבר הראשון שעלה לי לראש.
אנחנו משפחה ענייה מאוד, ההורים שלי עובדים קשה וגם אני נאלצת מידי פעם להרוויח כסף,
כדי לעזור לאבי לשלם את חשבון החשמל, המים… באינטרנט כמעט ולא משתמשים.
בזמן האחרון אנחנו יורדים יותר ויותר במצב הכלכלי ואני מתחילה לדאוג.
"לא. זה לא קשור לאבא, זה קשור אליך, אדיסון שלי." היא אמרה.
התחלתי לפחד, אימא אף פעם לא בוכה או מדברת ככה.
היא תמיד חזקה, תמיד מגנה…אבל הפעם, נראה שהיא מתמוטטת לגמרי.
"אז.. מה רצית?" שאלתי.
"את חולה במחלה איומה. הרופא הודיע לי בזאת כשנולדת. ניסיתי להסתיר זאת ממך
כבר 15 שנה אבל עכשיו אני יודעת שתביני את זה. יש לך סרטן במוח."

"מה?" לא האמנתי. "אם יש לי סרטן במוח, איך זה שאף פעם לא הלכתי לבדיקות וכאלה?"
"הלכת לבדיקות, כשהיית קטנה. אולי את לא זוכרת."
היא הראתה לי כול מיני מסמכים שהיא קיבלה מבית החולים.
שתקתי ונכנסתי לאינטרנט ובדקתי מה זה. אני עדין לא מאמינה לה ממש.
אלו התסמינים של המחלה:
בעקבות הטיפול רמת ההמוגלובין בדמך (כדוריות הדם האדומות) עשויה לרדת מה שעלול לגרום לך לעייפות, לחוסר מרץ ואף לקוצר נשימה. אלו הם סממנים של אנמיה הנוצרת ממחסור בהמוגלובין בדם. מתן דם הוא טיפול יעיל באנמיה. לאחר קבלת מנת דם תחוש נמרץ יותר וקשיי הנשימה יחלפו.

אימא שלי נכנסה לחדר, ישבה לידי והרגיעה אותי. התחלתי להבין שהכול אמת,
שאני באמת חולה ויש מצב שאמות.
אבל כעסתי עליה. "איך רק עכשיו את אומרת לי את זה?!"
"פחדתי שלא תביני.. שתפחדי אם אספר לך מוקדם.." היא התגוננה.
"אני… אני שונאת אותך!" צעקתי והוצאתי אותה מהחדר. כשהייתי לבד ונרגעתי קצת,
התחלתי לבכות, בכי קטוע וחלוש. הוצאתי את המסמכים שהיא הביאה לי וקראתי את
הדף האחרון, המקומט והשסוע.
היה כתוב בו: "לאדיסון נותרו עוד.. זמן לחיות עד התאריך 20.5.14."
מחר. מחר זה התאריך הזה.
אני אהיה בחיים רק עוד 24 שעות בלבד.