נקמה

ב"ה

יום רביעי 30 ליולי 1997.

היא החזיקה את ידו בכל הכח, הרגישה איך הלחות מנסה להפריד בניהם, אך לא הרפתה. התבגרה מאז הייתה ילדה, כשעשו את המסלול הזה כל יום שישי בהכנות לקראת שבת .
היום היה מיוחד במינו, הקניות האחרונות לבת המצווה שתחול שבוע הבא, כל כך שמחה שהתלווה אליה, הוא כמעט לא נמצא בבית ובכל זאת הקדיש לה את הזמן במיוחד.
היא ידעה שהוא ממהר לחזור ולכן הם מתרוצצים מהבוקר, אין לו זמן להמתין לה או להתעכב על השוואות מחירים, לכן בחרה בו ולא באמה. ממוקד מטרה להשלים את הרשימה, ממש כמו בחייו המקצועיים ובחינוך ילידו, הוליכה בין הדוכנים השונים.
אמנון, היה איש אשכולות, בנוי לתלפיות מעט מעל שני מטרים, כתפיים רחבות וכמעט שלא ראו את צווארו מרוב שרירי הדלתא עליהם. הילוכו נגד הזרם במעבר הצפוף שיווה מראה כקריעת ים סוף, כולם זזו הצידה כשמיהר ובקולו העבה בקש סליחתם בנימוס.
בילדתה נוהג היה לשאת אותה מעלה בטיולים הרגליים בשבת, הנוף מעל כתפיו היה שונה לחלוטין ממקור מענייה של ילדה קטנה מתהלכת. דימתה כאילו היא טייסת הנוסקת אל על נוגעת בריק השמיים התכולים, חופשיה להיות הכי קרובה לאלוקים.
בענייה, אביה היה האדם החכם ביותר עלי אדמות, לכל שאלה תמיד מצא תשובה, גם אם היא מתחכמת ומליצה. כל הזמן עסוק, גם כשהוא בבית היה משוחח דרך הנוקייה 6120 שנפתח ונסגר כל הזמן, ממש כמו החלון הזדמנויות שהיה לה להשחיל מילה בשולחן שבת.
בכל זאת תמיד מצא זמן להקדיש לילדיו.
שני אחיה הבוגרים כבר היו בצבא משרתים ביחידות עלית, איך לא? תמונת ראי של אבא.
בהכנות לקראת הגיבושים היא הייתה מצטרפת לשלישייה ולא פוסחת על אף אתגר אפילו שהייתה רק בת 10, מאז לא הפסיקה להתאמן והייתה למצטיינת בית ספרית בספורט.
גם בשיעורי הבית מצאה אצלו אוזן קשבת וטריקים לפתרון חכם של שאלות קשות.
הכי אהבה את חוש ההומור המפותח, זה שבגינו התאהבה בו אשתו רינה.
את בדיחותיו נהגה לצטט בהפסקות ואפילו המורות התורניות בחצר היו מגחכות בסתר, החיוך על פניהן ניכר שלא נמחק במהרה.
רק דבר אחד האפיל על הכל, כשהיה מתעצבן זעמו השתחרר ללא רסן במכות שהונחתו עליה, אף אחד לא פצה פה, תמיד העדיפו להרגיע ולשמור על הגאווה המשפחתית.
עתה אין זמן לחיוכים או בדיחות חייבים לסיים הכל כמה שיותר מהר, גם ככה חם נורא והצפיפות בשוק מחנה יהודה רק העמיסה יתר על המידה.
השעה אחת ושלוש עשרה דקות אחר הצהרים, הם הספיקו הכל, נשאר רק להגיע לתחנת האוטובוס שמחוץ לשוק ממש בסוף המסדרון האין סופי של ניחוחות נפלאים שהתחלפו להם כל כמה צעדים.
הצד שלו מצלצל, הוא נעצר לרגע מוריד את השקיות מטה מכניס את ידו לתפס הסלולרי התלוי על החגורה, פותח אותו וצורח, מה ???
יעל רק עמדה שם, הגוונים התחלפו כבקשת בענן, הלובשים שחור לצד הצבעוניות של הירקות בדוכנים, צבע העור המבצבץ מבעד גופיות חצויות חושפות בטן ליד מוכרי התכשיטים הזולים. לחשושי העוברים ושבים היטמעו בצחקוקי של בני נוער הקולניים עליהם העיבו צעקות מוכרי הדוכנים, המזמינים כל דכפין לטעום דבר מה.
חיוך נסך על פניה, זה לא קורה רק בימי שישי אלא בכל יום, מסתבר.
אביה היה בגבה אליה, היא הצליחה לשמוע אותו צועק את המילה לא! פעמיים למכשיר האילם. כשהסתובב דמעות מלאו את עניו הוא חיבק את בתו עד שכמעט הוציא ממנה את נשמתה.
ואז הכל נדם .
מעט אחרי רעש המחריש אוזניים, מצא עצמה שרועה על גבה, האספלט הרותח צרב מאחור, למרות שלבשה שתי שכבות, לשמור על צניעות כמובן.
אביה רכן על ארבע מעליה, מפיו ניגר דם סמיך על חולצתה הבהירה, ענייהם נפגשו למספר רגעים לפני זרם הדמעות שנזל על צווארה.
יעל, אמר אמנון בקול חלוש והשתעל קלות הצידה, בכיס שלי, מעטפה חומה קטנה, אל תתני אותה לאף אחד, קחי אותה, עכשיו.
יעל לא הבינה מה קורה סביבה, ממוקדת מאוד באביה, לא שומעת את ההמון הזועק לעזרה.
קריאות שמות מכל עבר הסיטו את מבטה ימינה ושמאלה.
רק כשהפנתה ראשה, ראתה חתיכות אברים קטועים שמוטים לצידה.
המון דם זורם על המעבר בו הילכו לפני מספר רגעים, על הקירות דבקו עורות אדם מגואלים בדם ואת המוזיקה המזרחית שהתנגנה ברקע החליפו סירנות צורמות.
אביה מיקד אותה , יעל לפה!
תישארי עלי, אני עומד למות את שומעת? המילים יצאו קטועות ובקושי מובנות.
יד ימין שלך, לכיס האחורי של הג'ינס, עכשיו ! צרח.
למרות צלילים צורמים שמלאו את תנוך אוזנה, קראה את שפתיו.
היא התעשתה באחת, שלחה את ידה השותת דם מהשריטות וממכת הנפילה לכיסו.
תכניסי את זה לכיס שלך, אמר במילים החצויות, תזכרי לאף אחד.
הם כבר ימצאו אותך כשירצו את זה.
נשימותיו כבדות וארוכות מנסה לשאוף כל שניה נותרת מחייו, ידיו החסונות רעדו כבניין מת ליפול מרעידת אדמה.
תקראי כשתהיי לבד, קירב את פיו לאוזנה ולחש, רק מי שיאמר לך את המילים המודגשות יכול לקבל את זה, מבינה?
יעל הנהנה בחוסר הבנה מוחלט.
אבא בבקשה, תסתכל עלי אני פה הכל יהיה בסדר, לחשה.
אמנון פקח את עניו בפעם האחרונה, הן היו נוצצות בירוק בהיר, ממנו קבלה את גוון עניה.
חצי חיוך עלה על שפתיו באומרו, אני אוהב אותך אל תשכחי לעולם קטנה שלי.
היא ראתה את מלאך המוות מאדים את הלובן סביב האישונים שהתכווצו.
בתשישות כוחותיו האחרונים, החזיק בידה ובנשימתו האחרונה מאובקת ונטולת חמצן התגלגל על צדו הימני, דמה כי כובד גופו יוצר מכתש במשטח השחור בעת נפילתו על גבו ונעלם אל תוך השיגעון שסבב אותה.

יום שלישי 30 ליולי 2019

בית התא של בבינגטון הסמוך למדרגות הספרדיות היה עמוס לעייפה.
שמש קיצית החמימה, שיצאה אט אט מנדנה, ליטפה את פניהם של הולכי הרגל והישובים סביב השולחנות.
המוני התיירים הצטלמו סלפי ממש לפני הטיפוס מעלה לכנסיית טריניטה דיי מונטי.
המדרגות הבארוקיות חיבקו מאות יושבים ועומדים בזרם העולה של נהר האבן הבהירה.
הכיכר לרגלם הייתה הומה אדם ובכל זאת השקט המעושה שלט בחלל.
המזרקה השקתה במשאלות את כל מי ששלח לעברה מטבע זהוב וחנויות המעצבים ברחוב ויה קונדוטי שהובילו אליה, החליפו קונים כמו שטרות היורו שפוזרו בהן.
המבנים, לבושי גווני חרדל מסורתי שדהה סביב פיאצה די ספינה, עמדו על תילם מאות שנים וכנראה חפנו בחובם מיליוני סודות וסיפורי אהבה.
היום יתווסף עוד אחד.
טארק אבו ראבו ישב בגפו ליד השולחן הפונה להמוני התיירים. הוא לא התבייש בלבושו המסורתי שהסגיר את היותו מוסלמי. ברומא הוא נטמע מצויין בן אלפי האחיו שגרו כאן.
הוא הזמין קפה שחור חזק, כמו כל יום בדיוק באותה שעה 13:15, אותו שתה לזכר בנו השאייד.
כבר עשור היא מחפשת אחריו, אספה עשרות סימנים למיקומו אך החמס הצליח להחביאו היטב. לפני כחמש שנים פגשה בו באקראי ביפו ליד השעון הגדול, היסוסה גרם לה לפספס את ההזדמנות הנדירה, מאז לא הצליחה לעלות על עכבותיו.
לפני חודשיים קבלה טיפ אנונימי על מקום המצאו.
לא בחלה באמצעים, מייד טסה לרומא.
בחודש הראשון רק אספה מידע מודיעיני, הפעם היא תעשה את זה כמו שצריך.
יעל זיהתה את הדפוס, כל יום, אותה שעה, אותה פיאצה בתי קפה שונים, אותה הזמנה.
בקשה להיות מלצרית בבית הקפה, הציגה עצמה כסטודנטית חדשה שרק מנסה להרוויח כמה יורו, לא התערבבה עם ההמון או שאר המלצרים.
כשהגיע לנוח בבית התא, הגישה לו בדיוק את אותו קפה בניחוח חזק, לא פספסה אף יום, בחשה אותו בעצמה ושנייה לפני שגלש כיבתה את האש.
הוא אמר לה שיש לזה ניחוח של בית ולכן מאז שהתחילה להגיש לו, הוא לא החליף יותר בית קפה, כפרפר הנמשך לאש נפל במלכודת שטמנה לו.
סבלנות מורטת עצבים, חיכתה כל יום לתאריך הנכון ולשעה היעודה.
כל יום שחלף בער בה הרצון לפעול, המראות חזרו אליה בלילות ממש לפני שהייתה צריכה לצאת ליום עבודתה. התמונות שחרטה במוחה והמילים שליוו אותה כל חיה היו לה הלבוש הרוחני, היא זנחה את דתה, אמונתה, משפחתה ואת כל הקרוב אליה, כמו אביה הפכה ממוקדת מטרה .
השעה הייתה אחת ועשרה, יעל עמלה במטבח מעל לפינג'ן המשחיר ובחשה את הקפה, משטחי הנירוסטה נצצו ומלצרים אחוזי תזזית התגוששו מאחוריה להספיק לשרת את כלל הלקוחות בחוץ.
שוב הזקן שלך ? שאל אנטוניו, סטודנט לאומנות עכשווית שנהג בסיום העבודה לצייר אותה ליד עמדת הכלים ולהשאיר לה בתיק דיוקן יומי כמתנה.
כן, לפחות הוא משאיר לי טיפ נדיב, לא כמוך כמה שרבוטים, ענתה בחיוך מאולץ .
תמכרי אותם בפיאצה סאן סילבסטו תרוויחי יותר, פלרטט איתה באנגלית שבורה.
אני בטוחה שאם אשמור אותם בעוד כמה שנים יהיו שווים הון ולא סובבה ראשה אליו ברמיזה לסלקו משם.

כולם ידעו זה הלקוח הקבוע שלה לכן אף אחד לא ניגש אליו.
שניה לפני שכבתה את הלהבה הוציאה מכיס הסינר האדום בקבוקון זעיר וטפטפה ממנו את ה"קטמין", סם הזיה מסוכן שנמכר כמעט בכל מועדון לילה נחשב.
בגילו מספר טעימות מהקפה, זרם הדם יואץ באחת וידמה דום לב מיידי, אין שום סיכון מבחינתה.
"אה יבנת'י" אמר טארק בקול צלול, למרות שהיה כמעט בן שמונים, "אללה יברכ פיכ", בדיוק כשהגישה לו את הקפה.
לטארק הזמן עמד מלכת.
ניצבה מאחוריו, ממתינה, כמשחרת לטרף, למרות קריאות הסועדים אליה לא שתה פניה אליהם. לאחר שתי לגימות נגשה אליו בשנית לנקות את השולחן, פאת שער השחור גלש על מדי בית הקפה המגוהצים.
עדשות המגע החומות והאיפור השחור שהשלים את הלק הכהה, שיוו לה את מראה הנערה הרוקיסטית יחד עם קעקוע חינה של נחש מתפתל על זרועה.
הטתה את גופה כמעה ולחשה על אוזנו בערבית רהוטה "טאר" ,נקמה, תמסור דרישת שלום לראבו איסמעיל ג'נין מאמנון כהן".
משם פנתה חזרה למטבח בצעדים מהירים, הורידה את הסינר, יצאה דרך דלת השירות לרחוב הצדדי ונעלמה תוך שהיא לוקחת את התיק הקטן מתא השירותים של העובדים.
השייך הזקן נשאר המום בכיסאו, מבין שמלאך המוות מצא אותו.
הוא רק לא ידע מיהי המלצרית הזו שמסרה ד"ש לבנו האהוב.
זה שרצח לפני עשרים ושתיים שנים ששיה עשר ישראלים ופצע כמאה שמונים, בכך הפך לשאייד הגדול של החמאס.
הוא ידע שמחפשים אותו אך הניח שבגילו כבר שכחו ממנו והזמן יעשה את שלו.
" אללה הוא אכבר" היו המילים שיצאו מפיו לפני שפרחה נשמתו וראשו ניתך בשולחן העץ.

יעל ישבה על הספה בבית הבטוח ברומא שסיפקה סוכנות המודיעין למשימות מיוחדות.
למרות שלא היה מקובל בשירות לתת תיקים עם נגיעות אישיות לסוכני שטח, בתיק הזה ידע ראש הסוכנות, כי רק היא מסוגלת להשלים את המשימה במלואה, גם לו היה נגיעה אישית.
הוציאה מהתיק את גזרי העיתונים מהעבר לה היו כלחם יומה, כבר ידעה בעל פה כל מילה שהייתה כתובה בהם, מתארים את הפיגוע הרצחני.
מחבל מחופש לחרדי נכנס לשוק מחנה יהודה בצהרי היום עם שקיות עמוסות מסמרים וחומר נפץ בכמות גדולה.
הוא עמד באמצע השוק ופשוט לחץ על המתג האדום, התוצאה הייתה מרחץ דמים.
יעל אף פעם לא האמינה לכל מי שניחם אותה בנערותה ביחס לגורל.
היא ידעה, השיחה שאביה קיבל שניה לפני, הייתה קשורה. הפיגוע הזה הופנה ישירות אליו וגדע רצף חיים של עשרות משפחות אחרות, אך לא הצליחה להוכיח זאת מעולם.
עוד באותו יום קראה את המכתב, מאז לא בכתה יותר, כולם חשבו שהיא בהלם.
גם מות אימה לא שינה את העמדת פניה שנתיים לאחר מכאן.
נשלחה לאולפנה וגדלה תחת חסותה של סבתא לשניהם צער משותף שלא נוחם מעולם.
שם לא התחברה לאף חברה, כל חייה השתנו מאותו יום, לא נתנה לאף אחד להתקרב אליה, לכבוש את ליבה, או לנפץ את חומותיה, גם לא לאחיה שכבר התייאשו מלנסות. שירותי הרווחה ניסו דרך מטפל פסיכולוגי לדובבה, לעודד אותה לשוחח על אותו היום, אך גם הוא הרים ידיים וקבע כי הזמן ירפא .
היא עמדה בהבטחתה עד גיל עשרים וחמש, כשסיימה את קורס סוכני המודיעין, אז פנה אליה מנהל מדור חיסולי שטח ונתן לה את הקוד הרשום במכתב מאביה.
דורון שירת עם אמנון יחד והיה מודע היטב לחשיבות מטען הנפץ שמחזיקה ביתו לאורך השנים. במשך כל העשור האחרון הוא ניווט את עתידה מאחורי הקלעים.
דאג שתסיים את לימודיה בהצטיינות יתרה, תתקבל ליחידת הלוחמות של משמר הגבול, תוצב ביהודה ושמרון ותמשיך ליחידת המסתערבים, תלמד את הניב משם יצא המפגע שקטף את אביה באבחה.
לאחר סיום שירות הסדיר הפנה אותה ללימודי תואר ראשון במדעי המדינה ויחסים בינלאומיים במיקוד על ארצות ערב.
עם סיום התואר שלח אליה סוכן שגייס אותה לשירות המודיעין להכשרה בקורס המיועד.
רק כשסיימה בהצלחה, הגיח מבין הצללים, חשף בפניה מיהו באמת וכיצד ניתב את דרכה לשורות המחסלים, כיום כבר כיהן כראש הסכנות.

הושלמו שתיים משלושת המשימות המיוחדות שהציב בעבורה באופן אישי.
הוא לקח אותה תחת חסותו, אימן אותה בשטח והפך אותה למכונת קרב חסרת פחד.
המבצע האישי נצבע כפעולות משנה למבצעים נרחבים עליה הורתה הוועדה מיוחדת של משרד הביטחון, דורון דאג לשלבם כנסתר בכיס חבוי.
את אמו של ראבו חיסלה לפני שבע שנים, החיסול הראשון בחייה, דאגה שזה יראה כתאונת דרכים של הולכת רגל תמימה בדרך לחיסול אחר שנשלחה יחד עם הצוות, אך החמס לא קנה את הקנוניה והבריח את האב.
כעת משחוסל טארק אבו ראבו, נותר האח האחרון במשפחה, סולימן שהלך בדרך אחיו והפך למהנדס הפיגועים הראשי של החמאס.
החדר חשוך, דירה בקומה רביעית ללא מעלית, החלונות מאוגפים והטיח מתקלף מהקירות.
תקרה גבוה, כל צעד על הרצפה הקרירה מייצר הד שחזר מהחדרים הסמוכים.
משקוף עץ גבוה אכול רימה, מפריד בין הסלון למטבח הריק.
רק ספה מעופשת אדומה ושולחן הקפה קטן, עליו מנורת שולחן פשוטה, עמדו בלב החלל האין סופי. האייפון S7 רקד עליו בעצבנות כמו רקדנית בטן בטברנה, המספר חסוי אך היא ידעה היטב מי בעבר השני.
אני בסדר.
משהו ראה אותך ?
לא, דאגתי להשמיד הכל לאחר שיצאתי מהמטבח.
את התחפשת והפאה זרקתי בפח הסמוך עם שאר הבגדים והדרכון המזוייף.
יופי , איך את מרגישה שאל דורון ?
הכל חוזר לי, החיבוק של אבא שלא עוזב אותי, עשרות המסמרים בגבו, הוא עטף אותי כדי שאני לא יפגע אתה מבין את זה ?
ראיתי את אבא בעניים של טארק שמסרתי לו דרישת שלום מאמנון, הוא ניסה לגונן על בנו ללא הועיל.
דורון היסס לפני שענה, כן אני יודע אמר בקול חלוש.
אני זה שהתקשרתי אז, לנסות להזהיר אותו מפני הפיצוץ, היה להם מודיען מכוון על הסלולרי של אמנון והם ידעו בדיוק היכן הוא נמצא, אנחנו לא עלינו על זה.
קבלתי את הידיעה על המפגע דקה לפני שהתקשרתי, כבר היה מאוחר מדי.
אז עם הידיעה הוא כנראה דאג שאת לפחות תישארי בחיים.
למה הסתרת ממני את המידע הזה כל השנים? שאלה יעל בשפה רוטטת.
שתיקה של מספר שניות הרעידו את גופה ודמעה זלגה לראשונה על לחייה מזה שנים רבות.
אתה מבין שכל חיי ויתרתי על הכל? ידעתי שמשהו קשור לזה ולא הצלחתי לגלות את האמת מעולם.
אני מצטער לחש הקול מהעבר השני, הייתי חייב להסתיר ממך כדי שתישארי ממוקדת.
היום את כבר מבינה הרבה יותר מבעבר ומשהו חדש צץ.
הייתי חייב לגלות לך היום כי אני צריך לשתף אותך משהו חשוב.
מה לעזאזל יכול להיות יותר חשוב? אתה גדלת אותי במקום אבא שלי למרות שלא ידעתי מזה. יודעת בדיוק מה מטרת חיי, זנחתי את משפחתי, חבריי שלא היו לי מעולם, כל רגשותיי כבו.
לא הצלחתי להתאהב באף אחד ורק חיפוש התשובות לשקרים שפוזרו סביב עמד לנגד עניי.
יעל זעקה למכשיר הקשיח תוך כדי הליכה מהירה בדרך לנוחיות, מנסה לרדוף אחרי גלי קולה ללא הצלחה, בזמן שהיא מעיפה את כל העיתונים בחדר.
תשמעי, אמר דורון אני פורש הגיל עשה את שלו, עשיתי מספר טעויות לאחרונה וראש הממשלה מבקש את הכיסא לטובת הדור הצעיר.
אני באמת מצטער, את לבד מהיום והאלה, לא יהיה לך את הגב שלי בשירות.
אם יגלו את שעשתי בשבילך זה יגמר רע מאוד ואת תמצאי את דרכך לסורג ובריח.
אבל אני סומך עלייך, הכשרתי אותך להיות הטובה ביותר, אפילו יותר ממני, ערסל אותה במילים חמות. תביני יש לי משפחה, נכדים אני לא יכול להסתכן יותר למרות אהבתי לאמנון.
הלם מוחלט.
הוא יכל לשמוע את שתיקתה הכבדה, נשיפותיה הבלתי סדורות וזעמה המתלהם מעבר לאלפי הקילומטרים המפרידים בניהם .
יעל ניתקה את השיחה כיבתה את האייפון, נכנסה לשירותים והשליכה אותו לאסלה.
שוב בודדה, צלילי הפסנתר המתנגן מהדירה הסמוכה הפיקו תווים נטולי תקווה.
היא הפכה לצופה מהצד על חייה חסרי השליטה, ישובה שפופה במרכז החדר, הליל ירד על העיר הרומנטית אך אצלה עמוק בלב ריק ללא תחתית .
זוגות אוהבים התהלכו בסמטאות הצרות חוזרים מטיולי היום או יוצאים לבילוי עד שעות הבוקר, מנסים להשיג את צילם הבורח תחת כל פנס רחוב. הזיכרונות מהטיולים המשפחתיים הכו בה גלים כשהביטה דרך החלון היחיד בדירה שנותר פתוח.
גובהו מהריצוף ועד התקרה עם מרפסת קטנה שהאריכה את רצפת הדירה מהפנים לחוץ אפשר לה מבט לחיים השלווים שלא היו לה.
מחשבות לא מרפות.
אבא בבקש עזור לי, כוון אותי, מלמלה לעצמה אל מול תמונתו שהתנוססה על גזיר עיתון ידיעות ראשונות משנת תשעים ושבע, אור קלוש של ירח כמעט מלא האיר את דמותו.
היא חשבה שכל חייה בנתה לעצמה את עתידה, לא ידעה איך, אבל בתת מודע הכעס על אובדן אביה ואולי חייה שלה, חיפשו את התשובות. בתחילה בקשה רק לדעת מדוע, למה דווקא הם ? שאלות שהרבנים לא הצליחו לענות ואמרו זה רצונו של האל, אמונה.
אבא היה פרח בשדה קוצים הם אמרו והקדוש ברוך הוא קוטף את הפרחים כדי שלא ינבלו בין החוחים. אף אחד במשפחה לא באמת ידע מה אמנון עשה, רק ידעו שזה חשוב מאוד.
ההודעה של דורון החזירה אותה לרגע שבו הפרמדיקים ניתקו אותה מאבא, עת הרגישה כי לא נותר לה כלום בחיים, מאז בקשה למצוא משמעות לחיות.
חיפושה אחר האמת היה המטרה שסימנה לעתיד, ככול שעבר הזמן הניחה שאנשים רק מחפשים לצבוע בוורוד את מה שלובש שחור אפל בכדי להרגיש טוב עם עצמם.
גמרה אומר בליבה , חיי אינם לחינם.
כמו אבא אני לא עוזבת משימה באמצע.
אספה את חפציה למתכת קטנה על גלגלים ויצאה לכיוון המטרו, שם ישבה על מזוודה קטנה בה ארוזות כל מחשבותיה, לא ממתינה יותר, יודעת מה הצעד הבא.