נקודת מבט

20 ביוני, 2014 – חיפה
"זהו, הסיוט הזה נגמר ומתחילים החיים החדשים שלי, סוף סוף!" חשבתי לעצמי רבע שעה לפני שהפעמון צלצל והודיע על סיום שנת הלימודים ותחילת חיי החדשים! 'נועה' קראה המורה, 'בואי לקבל תעודה'. קמתי והלכתי לשבת לידה והיא התחילה לדבר על כמה שעצוב שאני עוזבת, חייכתי את החיוך המזויף כרגיל, הודיתי לה, לקחתי את התעודה וחזרתי לשבת עם "חברותיי". "כיתה ח6 שקט בבקשה! אני רוצה להגיד כמה מילים לסיכום. עברה עלינו שנה מיוחדת, מדהימה, מהנה ומלמדת! מקווה שכולכם צברתם ממנה חוויות רבות. כמו שאתם יודעים, היום אנחנו נפרדים מנועה שעוברת דירה – אז נועה יקירתי, היה תענוג ללמד אותך ושתהיי חלק מהכיתה ונתגעגע אלייך המון!" "תודה, גם אני אתגעגע לכולכם", בתוכי רק רציתי לברוח משם ולשכוח מהם לתמיד! -צלצול- "חופש נעים לכולם (-:" יצאתי מהכיתה עברתי בין כל מאות התלמידים במהירות כדי שאף אחד לא ייעצור לדבר איתי, הגעתי לאוטו של אבא שחיכה לי בחנייה – ונרגעתי. אבא שם לב שהייתי קצת לחוצה ועצבנית אז לא דיברנו בינינו הרבה. הגענו הביתה ואמא כבר חיכתה לי עם שאלה מעצבנת במיוחד: "נו נועה, איך התעודה? תביאי לראות", נתתי לה את התעודה וראיתי אותה מאושרת ומחוייכת "וואו נועה! כל הכבוד, איזה תעודה מדהימה!" נדהמתי ממה ששמעתי, אני? תעודה טובה? "מה? באמת??", "כן יקירתי, לא ראית את התעודה?" "אהה כן ראיתי ברפרוף…".