נקודת האור בחיי

(סיפור זה שלחתי לתחרות כתיבת סיפורים קצרים)

״רוז!״ הצעקה חדרה אל עצמותיי וצמרמורת רקדה בעורפי למשמע הקול המוכר הקורא בשמי. ״רוז!״ לאחר שניות ספורות הקריאה שבה. כשפתחתי את פי ניסיתי לזעוק, לצעוק חזרה! אך רק שיעול צרוד נשמע מגרוני הצורב. ״רוז, קראתי לך! אולי אם אקרא לך כלבה תעני לי!, זה מה שאת, לפחות לזה תשיבי! כלבה!״ הוא רצח באוזני ואת כף ידי אחז בתוקפנות. הוא הרשה לעצמו לעזוב רק אחרי שאת דפיקות ליבי יכולתי לחוש בכל אברי, כששרירים שאפילו על קיומם לא ידעתי ייתפסו לי כל כך חזק שאוכל לחשוב כי אין זה שרירים אלא חבלים הדוקים או נחשי חנק איתנים, כש שטיחי נראה היה כנילוס לאחר מכת הדם- הוא עזב, מבלי שאדע מה היה מבוקשו, כנראה גם הוא לא ידע. שני דברים סיפקו לו הנאה, לאבא שלי, בקבוק גדול של וודקה ולהסב לי סבל. בדרך כלל השניים באו ביחד.

״רוז..״ כהרגל גופי הצטמק, אך הפעם הייתה זאת אור – חברתי הטובה ביותר, חברתי היחידה. אור את דמעותיו מחתה ועם מטלית דקה את פצעיי חיטאה. ״ניתקו לכם את המים…״ אור השיבה כאילו קראה את מחשבותיי למראה עיני המבקשות דבר מה להכניס לפי המיובש, היא מיד הצטערה על כך כשאנחה נפלטה מגופי הרועד והקר. ״את חייבת לספר לרשויות על אבא שלך״ רוז הביטה בי ברחמים. ״את יודעת שאני לא יכולה״ התנשמתי בכבדות, ״ברגע שיהיה לי מספיק כסף משמעון אני אסע הרחק מפה!״ ניצוץ של תקווה הופיע בעיני הריקות. ״שמעון מנצל אותך! חשבתי שהפסקת לשרת את צרכיו״ אור הטיחה בי מבט מאוכזב, ״אני חייבת את הכסף, אין ברירה אחרת לעולם לא אעזוב״, ״אני אקח אותך הרחק, למקום הרחוק ביותר שתוכלי לתאר לעצמך, אך אנא הפיסיקי ללכת אליו!״.

כשהגעתי לבית הספר השיחה נפסקה והבריונות רק החלה, כמו תמיד זרעו לי מלח על פצעיי, ואת כל בעיותיו וחסרונותיי שאור השתדלה להשכי ממני, הילדים בערף עין הזכירו לי בבירור בעזרת אמירות פוגעניות. כמו תמיד, חזרתי הביתה עם דמעות בעיניים, אבא מעולף בסלון, כאב בלב ומחוץ לו וחברה אחת טובה שחיכתה לי בפינת החדר. ללא מילים חיבקה אותי בחיבוק שאמר כל כך הרבה. ״תלכי לפסיכולוג״ אמרה לפתע ״את צריכה לספר למישהו, את הכל״ נאנחה, ״אני מספרת לך!״ חייכתי בתיקווה שהנושא יתחלף. ״חוץ מזה, זה מאוד יקר״ הרכנתי את ראשי. ״אני זה לא מספיק, לא אוכל לעזור לך. תלכי לפסיכולוג של בית הספר, הוא יעלים לך את כל הבעיות בחינם״ לא יכולתי לסרב למבטה המתחנן.

למחרת בבוקר בדרכי לכיתה ניגשתי אל היועצת שהפנתה אותי אל הפסיכולוג. סיפרתי לו הכל. ״את סכיזופרנית״ אמר לבסוף והגיש לי קופסא המכילה מספר רב של כדורים. ״קחי כדור אחד בכל יום, לא פחות ולא יותר״, אילו ידעתי מה משמעות הדבר לא הייתי מקשיבה בקולו, גם לא בקולה של אור. כשחזרתי הביתה שיתפתי אותה. ״הגיע הזמן״ הציצה אור בשעון ואז בקופסת הכדורים. נטלתי כדור אחד, אבי נשאר שיכור ופתקי העלבונות עדיין היו מוצפים בתיקי. ״שום דבר לא קרה״ הבטתי אל עבר אור ואז נפל לי האסימון.

כשלקחתי את הכדור, אור נעלמה.
אז לקחתי עוד שמונה, וגם אני נעלמתי.

בסופו של דבר אור צדקה, היא באמת לקחה אותי אל המקום הרחוק ביותר שיכולתי לתאר.
אנשים יגידו שהתכבדתי, אני אגיד שהלכתי בעקבות האור – אל עבר האור.