נער המרדות

שלום לכם, קוראים לי נמרוד ואני בן 15 מכפר יונה. כפי שהבנתם משם הסיפור, רבים כינו אותי בשם "נער המרדות" . אני מקווה שהסיפור המובא לפניכם, ילווה אתכם בדרככם וילמד אתכם את נסתרות החיים.
הכל התחיל ביום שטוף שמש, התעוררתי לבוקר רגיל (לפחות כך חשבתי) וכמדי יום התארגנתי במהירות לבית הספר וירדתי לעבר המטבח, שם חיכתה לי אימא, ועמה ארוחת הבוקר.
"בוקר טוב לך! איך אתה מרגיש?" שאלה אמי וחיוך נרחב ניכר על פניה, החיוך הלא מוכר על פניה של אמי, אישה בת 48 שעברה הכל בחיים גרם לי לתמיהות רבות על סיבותיו. "אימא, מדוע את מחייכת?" שאלתי בהיסוס, הייתי מסוקרן ומתוח לקראת תשובתה. היא התיישבה לידי ופניה הרצינו, "אסור לי להיות שמחה?" שאלה כמישהי המנסה להתחמק מלומר את האמת. הבנתי שעליי לעזוב בצד את החיוך המסתורי, "ברור שמותר" עניתי וסיימתי את השיחה.
פסעתי לעבר בית הספר, וראשי היה עדיין טרוד במחשבות על פשר החיוך של אמי. נסתי למצוא תשובה לשאלה שבראשי, אך ללא הועיל. הרמתי את ראשי, הבטתי קדימה, ולפתע הבחנתי בדניאל חברי לכיתה. "דניאל!" קראתי לעברו, דניאל הסתובב ורצתי לכיוונו, "מה שלומך?" התעניין דניאל, "שלומי בסדר, תודה" השבתי לשאלתו.
צעדנו לעבר בית הספר יחד, בחרתי לחלוק עם דניאל את תהיותיי, מי יודע אולי הוא יספק להן תשובה. "אולי יש לה חבר חדש?" ניסה דניאל לתרץ, "אני לא חושב, אבא שלי נפטר רק בשנה שעברה, ואני לא חושב שהיא התגברה על מותו עדיין" פסלתי את תשובתו של דניאל.
"אולי אתם עוברים דירה?" ניסה דניאל לתרץ שנית, כעת תשובתו נשמעה יותר הגיונית, "יכול להיות" עניתי בעודי מחפש פרט קטן אשר יכול לרמז על כך. מרוב המחשבות והדיבורים כמעט ולא שמתי לב שהגענו לשער בית הספר.
נכנסו אני ודניאל לכיתה, וכנראה שאיחרנו בגלל שדיברנו יותר מדי בדרך, מאחר והמורה נכחה כבר בכיתה. "שבו ילדים" אמרה המורה בנחת, התיישבתי במקומי ויכולתי לחוש את תחושת השמחה שאפפה את הכיתה. "ובכן, כפי שאמרתי לשאר הכיתה, היום נצא להתנדבות, ההתנדבות תהיה .."
"המורה, זה חובה?" קטע עומר את דבריה, עומר הוא התלמיד הכי ביישן עלי אדמות, הוא אף פעם לא בא לשום פעילות, כנראה הוא מתבייש. "כן" ענתה המורה, והמשיכה בדבריה " ההתנדבות תהיה כולה לעילוי נשמתו של יעקב הרצל" נקבה המורה בשם אבי, התחלתי לקשר במוחי בין רצונה הלא צפוי של המורה להקדיש את הפעילות לעילוי נשמתו של אבי, עם הסיטואציה המוזרה שנכחתי בה בבוקר עם אמי. "(פססט) דניאל! נראה לי שהבנתי מה הסיבה לחיוכה המסתורי של אימא שלי" לחשתי לעברו של דניאל, "מה?! איך?" תמה דניאל. "אתה טיפש או שאתה עושה את עצמך?" סיננתי לעברו, "אני עדיין לא מבין" השיב דניאל והיה אפשר לראות שהוא נעלב מדבריי, "לא שמת לב מה המורה אמרה עכשיו? היא רוצה להקדיש את הפעילות לאבא שלי!" הסברתי, " אה, איך לא חשבתי על זה, בטח אימא שלך ביקשה ממנה את זה!" השיב דניאל. "תלמידים קדימה! אנחנו יוצאים להתנדבות" קטעה המורה את שיחתנו.
כולם הלכו אל האוטובוס, גם אני ודניאל שעדיין נותרנו המומים מפתרון הדברים. עלינו על האוטובוס והתחלנו לנסוע, הדרך הייתה מוכרת, לאחר זיכרונות קטועים, נזכרתי, נסענו לבית הכנסת הישן, ההוא שהתפללתי בו עם אבי כשהיה בעודו בחיים. האוטובוס עצר ליד התחנה ההרוסה שהייתה לא רחוקה מבית הכנסת. בעודי יורד מאוטובוס שמעתי את "המקובלים" של הכיתה מתלחששים "למה אנחנו צריכים להתנדב ולסבול רק בשביל אבא שלו?" מאוד נפגעתי מדבריהם, אך זה לא היה הסוף, הם המשיכו לדבר , והמילים שלהם? כסכינים חצו את הלב שלי.
הבלגתי, בחרתי לא להתעמת איתם, פשוט לשמור את הרגשות בלב, אז מה עם זה כואב. נכנסו לבית הכנסת, עברתי בין הכיסאות, ונעצרתי למול הכיסאות שבהם אני ואבי ישבנו, שמו עדיין היה חרוט על לוחית הכסף שהודבקה מעליו, ידיי מיששו אותה, ועיניי החלו לדמוע, את כל הרגשות שהפנמתי בלב במשך השנים, הוצאתי כעת.
המורה הסבירה שעלינו לפנות את הסידורים הישנים, לעבר הגניזה שבחדר השני. ניגבתי את הדמעות, והתחלתי במלאכה. ראיתי גם את חבריי לכיתה מרימים בשמחה, וגם את אלה "המקובלים" מרימים כשקו חצי עקום על פניהם. "הכל למען אבא שלך!" צעק לי עומרי, עומרי הוא הילד הכי נחמד בכיתה, לא פלא שכל הילדות אוהבות אותו, ומחכות לרגע שהוא יציע להן חברות.
באוסף הסידורים השלישי שהרמתי, נפל צרור דפים אל הרצפה. התכופפתי לעברם, היה בהם משהו מוכר, אך לא ידעתי מהו, אחרי שנייה של התבוננות, הבחנתי בדבר המוכר. היה זה כתב ידו של אבי, כנראה זה היה מכתב שמיועד לשלומי חבר שלו כי היה רשום במכתב כך, בנוסח הבא:
שלומי היקר,
כבר שלושה ימים לא אכלתי, אשתי מרעיבה אותי בגלל שהיא חושבת שאני מנהל קשר עם אישה אחרת, אך זה לא נכון! האמן לי, אני שוקל להתאבד בגלל זה.
כנראה המכתב לא הגיע אל שלומי, כי המכתב נחתם בתאריך ה23.5, יום לפני מותו של אבי, ואם שלומי היה קורא את המכתב, הוא בטח היה עוצר בעדו. חשתי התמוטטות רגשות, "לא ייתכן שכל חיי אימא שלי סיפרה לי שקרים, שאבי מת מהתקף לב!" חשבתי בליבי, לא יכולתי לעכל את הצרה שנפלה עלי, ובכל זאת, בחרתי שלא לשתף אף אחד בצרה הזו.
"מה קרה למה אתה לא מעביר כמו כולם?" שאלה אותי המורה, "אני … אני מעביר, פשוט עצרתי לרגע לנוח" עניתי למורה בקול חנוק, נסתי ל"החביא" את הדמעות, וכנראה שהצלחתי. "אוקיי, אבל עכשיו קום ועזור לכולם" פסקה המורה והלכה. אזרתי כוחות, ולמרות הכאב הרב, המשכתי לסדר את הספרים.
כשסיימנו את ההתנדבות, והגעתי הביתה לא יכולתי להסתכל לאמי בעיניים עליתי ישר לחדרי, הסתכלתי בתמונה של אבא שלי, שהייתה ניצבת על השידה, הרגשות פרחו מאליהם, הדמעות ירדו וקטעו עוד זכרון ילדות סוער שהיה לי עם אבי.
סוף חלק א'. חלק 2 יעלה בקרוב.