נער המרדות (חלק ב' ואחרון)

קמתי מהמיטה, ומחיתי את הדמעות מפני. ניסיתי למצוא תירוץ לשקריה של אמי, אך לא מצאתי סיבה טובה לעשות מעשה כה נבזה. "נפלתי בין הכיסאות", כל הארמונות שבניתי עם אבי ואמי נפלו ברגע. ולפתע, שמעתי את פסיעותיה של אמי. התחבאתי במהירות מתחת למיטתי, לא רציתי לפגוש בה, בזאת שתוך מספר רגעים הפכה מאמה חמה ואוהבת, למישהי שאני פוחד לראות את פניה, כזאת שדומה למפלצת הדמיונית שהייתי פוחד ממנה בילדותי. לאט לאט קול צעדיה הלך והתעצם. היא התקרבה לחדרי והביטה פנימה, "אה, כנראה הוא עוד לא חזר" מלמלה לעצמה ועזבה את החדר. גררתי את עצמי אל מחוץ למיטה, למרות שכל רצוני היה לקבור את עצמי מתחתיה ולא לצאת, לא היה עוד טעם לחיים שלי. החלטתי שעלי לשתף את דניאל ברגשותיי, הוא היחיד שיכול להבין אותי, הוא זה שהיה איתי בכל הרגעים הקשים. התגנבתי אל מחוץ לביתי, בתקווה שאמי לא תבחין בי. הבטתי סביב, פתאום הכל היה נראה בעיני אפור וקודר, עולם עצוב, מלא בעצב, אך כנראה זאת הייתה תחושת העצב שלי בלבד. כולם היו מאושרים, פסעתי בכאב לעבר ביתו של דניאל כשאני חולף על פני משפחות שמחות וזוגות אוהבים, מראות אלה הזכירו לי קטעים מילדותי, את אותן תקוות שהתנפצו ברגע. הגעתי אל ביתו של דניאל, ונקשתי על דלתו. אמו של דניאל פתחה את הדלת, "דניאל נמצא?" שאלתי, "לא, הוא הלך עם אור לסרט, הוא יחזור בערב" ענתה אמו. "תודה רבה" סיננתי לעברה והלכתי. אור היא החברה של דניאל, שמה הזכיר לי שאני בודד בעולם מלא בזוגות, לכל אחד יש מי שידאג לו, ורק אני משוטט ברחוב לבד, מתחבא מהיחידה שהייתה אמורה לדאוג לי (אבסורדי, אה?). התיישבתי על ספסל בפינת הרחוב, הנחתי את ידי, ועצמתי את העיניים. רציתי לברוח מהמציאות לעבר הדימיון, אל עולם החלומות בתקווה ששם יהיה טוב עבורי. ופתאום, הרגשתי יד מונחת על ידי, פקחתי את עיני בבהלה. מסתבר שבעת שישנתי, התיישבה לידי ילדה, לא הכרתי אותה, אך הרגשתי כל כך נוח לידה, לא רציתי לעזוב. "היי, מצטערת שהפרעתי לך.." אמרה בבושה, "את לא מפריעה, איך קוראים לך?" השבתי, וחיוך עלה על פני. "קוראים לי נועה" ענתה, הרגשתי בשמיים, כאילו כל בעיותיי נפתרו, היא הצליחה להסב לי אושר, נחמה קטנה בים של אכזבות. " את .. " , "אני צריכה ללכת, קבעתי עם החבר שלי שנלך למקום כלשהו" קטעה נועה את דברי, והלכה לדרכה. חור נפער בליבי, כאילו תקעו בו סכין. חשבתי שנועה תפתור את כל בעיותיי, אך היא הוסיפה חטא על פשע, והפכה אותן לגדולות ומרות יותר. תהיות רבות הציפו את ראשי, "מדוע גורלי כל כך מר, מה חטאתי?" תהיתי. החלטתי שהגיע הזמן לשוב לביתי, פסעתי באיטיות רבה, היה לי קשה לשוב לשם, אל המקום שבו נמצאת הצרה הכי גדולה שלי. "נמרוד, עלייך להתמודד עם הבעיה, לברוח ממנה זה לא הפתרון" קול קרא לי במחשבותיי. הוא צודק, ניסיתי להסביר לעצמי כביכול, הגעתי הביתה, החלטתי לכתוב לאמי מכתב, שבו אכתוב את כל רגשותיי, את כל מה ששוכן בליבי. המילים פשוט נשפכו אל הדף, לא חשבתי יותר מדי, אלא רק כתבתי. וזה מה שיצא "
אמא, אני לא מבין למה עשית מעשה נתעב כל כך, אני לא מבין למה הרעבת את אבא. והכל בגלל קנאה? אך בואי נסגור עניין, מילא הרעבת אותו, אך למה גרמת לי לחיות כל חיי בשקר? שאבי מת מהתקף לב? "

בחלק זה נפסקה כתבתי, הדמעות עמדו בעיני, גרוני נחנק מבכי, לא יכולתי עוד להמשיך לכתוב. קיפלתי את המכתב לשנים, והשארתי אותו לאימא בחדרה, ושבתי לחדרי. זרקתי את עצמי על המיטה, רציתי לישון ולשכוח מהכל, אך המתח מה תהיה תגובתה של אמי, לא נתנה מנוח למחשבותיי. אך לבסוף, שקעתי בין החלומות. חלמתי על אבי, הוא חייך לעברי, "אני אוהב אותך, בני". לחש לי. רצתי לעברו, רציתי לחבק אותו בפעם האחרונה, אך החלום נקטע. התעוררתי בסערה ומלא זיעה מן החלום. ניסיתי להסדיר את נשימתי ולפתע, הבחנתי באמי, יושבת בצד המיטה שלי, דמעות מילאו את פנייה, "אני לא עשיתי דבר, אני אוהבת את אבא ומקווה שהוא בין מלאכים בשמיים" אמרה אימא, מילים אלו יצאו מבין שפתיה בסבל רב, הסבל ניכר על פניה. חיבקתי אותה, לא הבנתי מה אני עושה, אך זה היה כוח חזק ממני בהרבה, הרגשתי שאני צריך לחבק אותה, שכל האהבה שלי אליה שנעלמה אז, שבה אלי. "אני מאמין לך אימא" יצא משפט זה מפי, הייתי בהלם מעצמי, אך האמנתי בעובדה שהיא באמת לא עשתה זאת, עד היום אני לא יודע מה גרם לי כל כך לבטוח במילותיה. "אבל מדוע מצאתי מכתב שבו כתוב שהרעבת אותו?" שאלתי, ולא יכולתי להביט בעיניה מרוב בושה. אימא חייכה חיוך מר, "המכתב… אבא כתב אותו בצחוק לחבר שלו" ניסתה להסביר, "הוא צחק אתו, אני בחיים לא הרעבתי אותו, אני אוהבת אותו יותר מאת עצמי" השיבה והדמעות שבו אל פניה. "אימא אני אוהב אותך!" צעקתי לחלל החדר, "לעולם לא אטיח בך יותר דברים מבלי לשמוע את הצד שלך". סוף.

-לא הכל כפי שהוא נראה –