נוצת מלאך

פעם טיילה ילדה קטנה בפרק וראתה נוצה. הנוצה הזאת הייתה גדולה ולבנה, לא. כסופה!
היא הייתה בגודל של גופה היא התבוננה בה במשך כשעה. מוקסמת מהיופי הנדיר שלה.
משב רוח נעים על פניה והנוצה כאילו קיבלה חיים משל עצמה, היא קפצה ורקדה, גלשה על גבי הרוח בחינניות מקסימה.
היא עקבה אחריה בדילוגים, מוקסמת מהיופי שלה, היא זהרה קלות בשמש הבוקר המוקדמת, ענני נוצה קלילים שטו בחינניות בשמיים הבהירים, הפרק היה מכוסה דשא עד הגבעה עד כמה שיכלה לראות ועצים זקופים וגאים נתנו צל לכל מי שחפץ לנוח אך לא הפריעו לריצה\דילג של הילדה עם שער הלהבה, עיניה ירוקות זית צלולות ובהירות. עורה לבנבן עם נמשים על כל הפרצוף שלה. היא חייכה רודפת אחרי נוצה. מוקסמת.
עקבתי אחריה, הרוח נושאת את הנוצה אל המצוק!!!
רצתי בכל כוחי, היא כמעט הגעה לקצה ואז קפצה. היא לא נחתה ברעש מבחיל של פיצוח עצמות אלא נראה שהרוח נשאה אותה בזרמיה, היא שולחת את ידה הפעוטה לקחת את הנוצה ומצליחה.
בין רגע הנוצה נאלמה וכנפיים הופיעו על גבה. היא הייתה מבולבלת לשנייה ואז בא מלאך, שערו אדמוני מטולטל, עיניו כחולות בהירות ונבונות ועורו בהיר עם מעט נמשים רציניות. פניו הביעו הקלה ושמחה.
הוא הושיט את ידו וטפס את ידה הקטנה.
פתאום יצא מתך ענן עוד מלאך, בערך בגילי, שערו שחור, אסוף בצמה רפויה, עיניו כחולות כהות, כמעט שחורות. עורו בהיר כמעט חיוור וכנפיו שורות.
הוא הסתכל בעייני וחייך, הסמקתי מעט והחזרתי לו חיוך. הוא נופף נפנוף קצר לשלום ולעלם. פתאום קלטתי שגם הילדה הקטנה והמלאך השני גם נעלמו.
פקחתי את עניי, מה?
הייתי בחורשה הזאת, בוהה בגבעת העשב הרח, משב רוח נעים קירר את פניו ופך את הדף, ובאותו הדף הייתה נוצה, נוצה שחורה ושערה שחורה. חייכתי לעצמי והבנתי שזה לא היה חלום.

מאותו היום אני הולכת אל מצוק המלאכים, ומחקה. אולי יתמזל מזלי ואראה אותם עוד פעם. את המלאכים.