מבוגרים לא בוכים…

הסתכלתי עליה,על הילדה תכולת העיניים שתמיד מחייכת,על הילדה שלי, על נועה שלי והבנתי שאני כבר צריך להתחיל לספור את הפעמים שאראה אותה. לא האמנתי שזה יגיע כל כך קרוב אליי. שהילדה הקטנה שלי תחלה בסרטן. רק לפני חודש עלתה לכיתה א`! רק אתמול גילו לנו מה עומד לקרות. אשתי התעלפה במקום ואני רק בהיתי בה והבנתי שאולי זו הפעם האחרונה שאראה אותה. ניסיתי להתכחש ולחשוב שאולי זהו רק חלום רע ולהגיד ש"ילדים לא חולים בסרטן"
נועה הייתה כל העולם בשבילנו. ובעוד חודשים ספורים תיתן את הנשמה שלה בחזרה. רק חשבתי "למה זה לא יכול להיות אני במקומה?! למה דווקא ילדה תמימה שלא עשתה רע לאף אחד צריכה למות בעוד 3 חודשים?!"
הסתכלתי שוב על נועה`לה שלי ולא ידעתי מה להגיד לה. רק בכיתי . היא שאלה אותי "אבא,למה אתה בוכה? מבוגרים לא בוכים."
נועה, אני יודע שאת מבינה. אני,אני לא מבין! אני הייתי אידיוט גמור ולא טיפלתי בך בזמן כשהתלוננת שאת לא מרגישה טוב! עכשיו את משלמת את המחיר-לא אני. זה אמור להיות אני!
אני לא יודע אפילו מה לעשות עם עצמי. אני מוכן לוותר אפילו על חיי שלי כדי שלא תהיי בין המתים. אבל אני לא יכול להחליף אותך. בקרוב מאוד את לא תסבלי. אני,אני אסבול, וזה מגיע לי! אבל לא על חשבונך.
אני אדאג שהחיים הקצרצרים שלך יהיו יפים! את תספיקי לעשות המון , כמעט כל מה שתרצי. אני יודע שכלום לא יפצה על החיים שלך, אבל כל עוד את חיה, יהיה לך טוב! הרי תמיד אומרים "תחיה כל יום כאילו הוא היום האחרון" ונעשה את זה, כי כל יום באמת יכול להיות האחרון.
נועה, אני מנסה להדחיק ולא מצליח.
אני לא מצליח אפילו להגיד או לחשוב על זה, זו פעם ראשונה שהיום הזה עולה לי בראש. היום שבו תחזרי לשמיים. ביום הזה, גם אני אמות.
אני אמות, כי את חלק ממני.