נולדתי בחשכה ומתתי בחשכה..

אני זוכרת שהקשבתי להם. לכל משפט, לכל מילה, לכל פסיק ונקודה בסוף משפט.
אני זוכרת את הרגשת הקוקטייל המשכר של תרופות המרשם שלי המתערבבות עם האלכוהול שזורם בדמי באופן קבוע שעזר לי לשמוע את בעיותיהם של האנשים הקרובים אליי.
אני זוכרת את הפרטים במדויק, את הדמעות שעמדו להם בעיניים, את הכאב שהרגישו, ואת החולשה שגברה בהם ככל שהמשיכו בסיפורם.
הם סיפרו לי סיפורים על כאב, סיפורים על אובדן, סיפורים על תשוקה ותאווה, אהבה ושיברון לב, סיפורים מלאים בחטאים ושקרים. עם כל סיפור שסופר לי, בשעת לילה או יום, בזמן רגעי השבירה שלי או רגעי האושר הקטנים שיש לי כשאני יכולה להיעלם בעולם התרופות שלי, הרגשתי הזדהות ואיתה בא גם פחד. אולי לא פחד, אולי זו הייתה אימה ממעשי האדם, אולי הייתה זו החרדה התמידית שלי.
בכל סיפור שסופר לי, שמעתי טענות, בעיות, קשיים, רגשות, אבל הדבר ששמתי לב לו הכי, זה שאף אחד מהם, מה"אנשים הקרובים אליי", לא סיפר לי חרטות, לא סיפר לי איפה הוא טעה.
אני חושבת שזה הדבר ששבר אותי, העובדה שהם לא רואים את הבעיות שלהם, הם לא ראו את השגיאות שלהם, את הלבבות השבורים שהם השאירו מאחור, האנשים שהם פגעו בהם, הנפשות שלא יחזרו להיות שלמות יותר בגללם.
ואז התחלתי לתהות.. האם זה טבע האדם? זה טבע האדם להכאיב ולפגוע?
אני מזמן השלמתי עם המציאות, שאין אף בן אדם לא מושחת, שכל אדם יכול לפגוע.
אבל מה עם אלה שלא הבינו?
אני תמיד הכרתי את טבע האדם, תמיד הודתי בשגיאותיי ובחסרונותיי.
אולי בגלל זה אנשים הרגישו בנוח להיפתח בפניי, אולי זה קשור לעובדה שלידי הם תמיד יוכלו להיות אדם טוב יותר, אני הרי התגלמות הרוע האנושית, כי אני מודה שיש בי תכונות נוראיות, תכונות מפלצתיות, כמו בכולנו.
אני מאמינה שאנשים שאומרים שאין אנשים רעים מתכחשים למציאות. רוצחים, בוגדים, שקרנים.
אם כך, כולנו אנשים רעים לא ? מי מאיתנו לא אמר שקר בחייו, מי מאיתנו לא שבר נפש של אדם? מי מאיתנו לא בגד ?
חלק מהסיפורים שהיו מספרים לי היו כמו לקרוא רק כל מילה שלישית בספר, להבין רק צד אחד.
שמעתי את השקרים שיצאו מגרונם בעוד הם האמינו שזו האמת. שסיפורם נכון, שהם עשו הכול נכון.
אבל לא הייתי שם כדי לתת דעה, הייתי שם כדי להקשיב, כנראה שבתפקיד זה שם אותי הגורל, הפקיד את הסיפורים של אנשים אלה בידי.
תמיד אהבתי לצאת בחצות, בדיוק בחצות, לרחוב השקט שלי, תמיד הייתי רואה מכוניות חונות,אותן מכוניות, באותם מקומות, בזמן שאני חושבת על סיפורים, עם אותם בסיס, עם אותן אשליות של נכונות.
הייתי מוכרת בשכונתי כ"שיכורה המדייקת".
כי כשאישה מטביעה את צערה באלכוהול היא שיכורה, ואם היא אוהבת לצאת לרחוב בחצות בדיוק, היא מדייקת בזמן. אז הייתי השיכורה המדייקת, אבל לא היה אכפת לי.
בין הבניינים הישנים והקרים מצד ימיני ושמאלי, הייתי אוהבת ללכת , רק ללכת, לעבר החשכה בסוף ברחוב. כי גם לי היה סיפור, מלא אובדן וכאב, מלא בגידות אהבה ושברון לב.
אני נולדתי בחשכת הרחוב, עם אימא נרקומנית ואבא עבריין,נמסרתי לאימוץ מהיום בו נולדתי בפינה מלוכלכת, אבל תמיד ידעתי ששייכת אני לא. בין כל המשפחות שעברתי ביניהן, המשפחה האחרונה הייתה בגיל 17, הייתי אצלם למשך שבעה חודשים. עברתי בין כל מיני משפחות, משפחות פשע, משפחות שמעבידות את ילדיהן, אבל האחרונה הייתה הכי גרועה. האבא והאמא הכו ביחד את ילדיהם, שלצערי אני נמניתי ביניהם.
היו לי התנסויות קודמות עם אלכוהול וסמים, אבל שם, בנקודת השבירה שלי, מסרתי את עצמי לידי החיים האלה, מסתבר שדרכי חיים עוברות בגנים.
למרות כל האנשים שסיפרו לי את סיפורם, לא סיפרתי את שלי לאף אחד.
תרופות המרשם שאני לוקחת בכמות מוגזמת, האלכוהול שעולה לי כל כך הרבה, 3 חבילות הסיגריות שאני מסיימת כל יום, כל אלה נועדו לשיכוך הכאב, להעלמתו, מה שכנראה לא עבד.
טבע האדם הנוראי הוכח לי במשך כל חיי, וסבלתי אותו, עד לרגע שיגיע, בקרוב מאוד, לאחר שאסגור את דף זה.
אומרים שכשאדם גוסס וכשאדם נולד, הוא רואה את האור, אבל לא במקרה שלי.
אני התחלתי את חיי בחשכה שבקצה הרחוב, וכנראה שגורלי הוא גם לסיים את חיי בחשכה שבקצה הרחוב.