נגמר הזמן

המחוג זז לאט. שנייה אחת עוברת. ועוד אחת ועוד אחת.
עיניי לא זזות מהמחוג.
כול כולי שקועה בו.
אני נושכת את שפתי התחתונה. האקדח בידי מורם.
"3…" אני לוחשת. "2…" כמעט מתחרטת. "1…" ונורת ירייה.
אני נופלת על השטיח הירוק בחדרי, מדממת למוות.
הוא אומר שהוא מצטער.
מי הוא בכלל? לא ראיתי אותו מעודי.
הוא מוריד את מעילו הכחול ולוחץ איתו על מקום הירייה בבטני.
זה כואב. אני בוכה.
לא בגלל שזה כואב. בגלל שהוא ירה בי.
מנע ממני לגמור את חיי.
את הסבל היומי שבו כול שנייה, כול דקה, כול שעה, כול יום ושבוע כול השנה וכול הזמן נספרים.
ההקנטות, הקללות, מכות. ולמה? כובע.
כי יש לי שיער בלונדיני? כי יש לי עיניים ירוקות? כי אני רזה? על סף אנורקסיה? כי בכוח אתם רוצים להרוג אותי בזה שאני אהרוג את עצמי? שהאשמה לא תיפול עליכם? כי אתם מה? כפוי טובה? אנוכיים? מגעילים!
אני רוצה להיות כמו כול האחרים. שיהיו לי חברים! שיפסיקו לצחוק עלי בלי שום סיבה ושלא יצרו אחת.
אז אחרי הניתוח אני פוקחת את עיני, לוקחת את מחט האינפוזיה וסוף סוף מסיימת את חיי. עד שהרופאים מגיעים יש קו ישר במחשב ואני מתה.
כי לי נגמר הזמן מזמן. אני סתם התהלכתי בין החיים ללא סיבה.
אז היום, אם אתם קוראים את זה, אם אתם מקשיבים ומשהו בין כול הדברים שנאמרו כאן נקלט במוח שלכם, כנראה שהמסר לא עבר.
אתם לא האנשים הנכונים. זה לא המקום הנכון.
אתם לא אלה שאמורים לקרוא את זה ולהבין את זה. אחרת, לא הייתי איפה שאני.
אז אולי זה היה אמור לקרות. אם הכנסתי אפילו למישהו אחד את הרעיון לראש שהתעללות ובריונות זה אסור וצריך למנוע את זה לא משנה מה, אז משימתי הושלמה ואזכה למות בשלווה.

כי לי נגמר הזמן, אבל להם לא.