מתגעגע לאמא

"אני לא בטוח, אבל אני חושב שמחר יגיע אח חדש שלנו לפה. אמא אמורה ללדת בקרוב." אמר לי אחי הגדול, עגל מספר 442, בזמן שהוא מתאמץ לנסות לקום על רגליו החלשות שקלועות בין כלוב זעיר כדי להסתכל על פניי.
"אולי הוא יוכל לספר לנו דברים חדשים על אמא" אמרתי בלחש בזמן שאני מרקין את ראשי, כדי שאף אחד מבית הגידול לא יראה שבעיניי יש דמעות.
ימים רבים עברו מאז שהגעתי אל הכלוב הזעיר, ומאז לא פגשתי את אמא שוב.
רפתן זקן גדול הניף אותי דרך ביטני, מיד אחרי שאמא לימדה אותי איך ללכת והשליך אותי על מריצת ברזל מלוכלכת. משם הוא הסיע אותי בגסות וברשלנות עד לבית הגידול וכלא אותי בכלוב קטן, בלי יכולת לזוז.
אני זוכר ששמעתי את הצרחות של אמי, שזה עתה ילדה אותי לאחר הריון מתיש ובנה הקטן הופרד ממנה.
ביחד איתי נולדו עוד שניים-בת אחת ובן אחד. אני הצעיר בניהם, נולדתי בהפרש של כמה דקות.
אחותי הגדולה נלקחה לצד אחד של מחנה הגידול, ואחי ואני לצדו השני.
מאז, אני ואחי לא פגשנו עוד מעולם את אחותי ואמי.
הרפתן הגדול דואג שלא יווצר מגע בין הבנים לבין הבנות בבית הגידול, חוץ מבפעם ההיא בחודש שאמא שלי צריכה להכנס שוב להיריון.
אני לא יודע מה בדיוק עומד לקרות לי ומה יעלה בגורל אחיי ואחיותיי, אבל יש שמועה שאומרת שבקרוב יעבירו אותנו אל החדר המפחיד והחשוך, ויתלו אותנו למעלה-למעלה, על התקרה, בזמן שהראש שלנו כלפי מטה. ואז, כך מספר לי אחי, יחבטו בנו עד שנמות מוות כואב ואיטי.
אני לא יודע בדיוק מה יש לרפתן הגדול נגדינו.
למה זה מגיע לנו? למה אנחנו לא יכולים לראות את אמא או את אבא שלנו? למה בגיל יום אנחנו כבר לבד בתוך כלוב קטן? למה אסור לי לינוק מהחלב של אמא?
למה הרפתן הגדול חייב להיות כזה אליי? אני לא עשיתי לו שום דבר רע. אם הייתה לי הזדמנות, הייתי מוכיח לו שאני ילד טוב. הייתי מראה לו שלא מגיע לי לסבול כל כך הרבה במהלך חיי הקצרים.