משוגעת-האשמה

זו אני. כן, זו אני אשמה.
לא. המבטים הנגעלים, הרחמים, אתם לא מרתיעים אותי. אני חופשייה, סוף סוף. ובכל זאת כבולה, נעולה בכלוב המסריח הזה.

אתם מסתכלים אלי מלמטה. חושבים שאני פחות טובה ממכם.
ה"משוגעת" קמה לדבר. תזהרו, שלא תתחרפנו. אז יש לי משהו לחדש לכם.
אני לא סתם משוגעת. אני מתה. מתה בדיוק כמו כולכם.
כולנו מתים. מרוסקים על ידי השפיות.

אני ראיתי אתכם. כל אחד ואחת ממכם. ראיתי אתכם נופלים על הקרקע ונאבקים.
ראיתי וצחקתי. ככה. צחקתי לכם בפרצוף.

העברתם אותי מבית חולים לבית חולים. מקבוצה לקבוצה. ממחלקה למחלקה.
אז תראו אותי. אתם לא גאים בי?
תראו איזו ילדה גידלתם. איזה יצור. איזו מפלצת. משוגעת. חולת נפש. דפוקה. פגומה.
מטורפת. מפגרת.
תראו אותי. אני כבר יודעת להתלבש לבד. לקחתי את הכדורים שלי לבד.
אני כבר לא מתנגדת, אני נותנת לכם לסמם אותי עד הסוף בלי להתלונן.

קשרתם אותי והכנסתם אותי לכלוב. כבלתם אותי כדי שאני לא אוכל לפגוע בכם.
כדי שאם אני אתחרפן שוב משהו יעצור אותי בדרך.
הלבשתם אותי בפיג'מה המטונפת שלכם. רשמתם רשימות של תרופות ושמתם אותה לידי, כדי שאני לא אתבלבל. חקרתם אותי והבחנתם באיזו מחלה אני חולה.
צר לי לספר לכם. למצוא שם לבעיה שלי לא תגרום לזה להיות יותר הגיוני.

וגם עכשיו. כשאני פה. קשורה לכיסא, סגורה בתוך כלוב, לבושה בפיג'מת משוגעים.
אתם מסתכלים עלי מלמטה ומפחדים. מפחדים ללמוד משהו חדש מ"משוגעת".
מפחדים לגלות שאולי יש משהו שאני מבינה ואתם לא.

כולנו חלק מהפזל המושלם שנקרא החברה. כולנו חתיכה קטנה ומושלמת שמחוברת לחתיכות מושלמות אחרות. אנחנו מעוצבים היטב ככה שנתאים אחד לשני.
אבל אני לא. אני לא מושלמת. אני פגומה. חתיכה שנגזרה לא נכון ובטעות נכנסה לשקית.

כן. אני אשמה. אפשר לראות שאני אשמה.
נכון. הרובה הזה לא נועד לו. הוא חיכה למשהו אחר.
עכשיו השופט יכה בפטיש ויגיד את פסק הדין. אבל אני בכל מקרה אשמה.
גם אם תשאירו אותי פה אני הולכת. למעשה מעולם לא הייתי פה.

שלום אנושות יפייפיה. חבל, היה נחמד.