מצא את מה שבקש

אני זוכרת איך הייתי מסתכלת על הציורים השחורים שלו , על התנינים והכרישים השחורים כפחם, אני זוכרת איך הסתכלתי בעצב על כל ציוריו חסרי הצבע , על הציורים שלו , של עמית .
אני זוכרת איך תמיד היה ממהר לצאת מבית הספר בעת הצלצול , אני זוכרת איך לא היה מכין כמעט אף פעם שיעורי בית . איך כולם לעגו לו , ואיך רק אני ידעתי את האמת .
אני זוכרת איך הסתכלתי מהצד על איך הכיתה גדלה , וגם איך עמית מצטמק .
איך הוא נעשה חלש יותר , שברירי . איך הוא מדרדר .
ולמרות שידעתי למה , לא העזתי לעזור לו מחוץ לבית הספר , כי הרי הייתי בסך הכול מורה .
ועכשיו , כשאני חושבת אחורה , אני לא מאשימה את עצמי . כי אם הייתי מתערבת , לא היה קורה משהו יותר טוב ממה שקרה . או שמשהו היה משתפר . או שהייתי גורמת לכך שהכול יפסיק .
אבל בתוך בית הספר , השתדלתי . הייתי עוזרת לו , מקדישה לו זמן , לא מקשה עליו .
כי ידעתי , ידעתי עם מה הוא מתמודד .
ידעתי שמה שהניחו על כתפיו של הילד בן השמונה חשוב יותר מין הלימודים .
ידעתי , אבל זה שידעתי או זה שעזרתי בבית הספר לא עזר בכלל .
והוא הדרדר , כל הזמן יותר ויותר .
לפעמים היה ממלמל שיום אחד ימצא את העולם שלו , עולם אחר , טוב יותר .
לא יכולתי לשמוע את זה יותר , לא יכולתי יותר לחשוב עליו .
זה היה יותר מדי בשביל ילד קטן בן שמונה .
ולמרות הכול הוא גדל , ונעשה לנער .
אבל הדרדר , בצורה מזעזעת .
ואני הייתי עדה להכול , לצערי .
אילו יכולתי לשנות משהו… כמה הרגשתי אשמה . כבר לא יכולתי יותר . רחמתי עליו יותר מדי . היה לו קשה , זה יותר מדי לנער בן ארבע עשרה .
ואז , כשמלאו לו חמש עשרה , הכול נגמר .
כשהודיעו לי על זה , לא בכיתי .
אנשים שידעו כמה הייתי קרובה אליו ,
שהייתי יותר מאשר מורה בשבילו והוא יותר מאשר תלמיד בשבילי , התפלאו שאני לא בוכה .
אבל לא הסברתי למה . כי רק אני ידעתי , ושמרתי את הסוד שלו תמיד .
כי אסור לגלות , צריך לכבד אותו .
ולא בכיתי , שמחתי .
שמחתי כי סוף סוף הוא קבל את מה שרצה .
לא בכיתי כי סוף סוף הוא מצא את מה שבקש .
הוא מצא עולם אחר , שקט , שליו , שלו .
כי הוא מצא את מה שרצה , ולמרות שהוא כבר מת –
לפעמים נדמה לי שהוא עדיין חי , ואני מתה .
כי הוא מצא , ואני עדיין מחפשת .
הוא מצא סוף סוף את מה שבקש .