מעשה טוב

בת שבע התעוררה בבוקר יום ראשון אחרי שינה מלאה בסיוטים מעצבנים. היא מתחה את ידיה. השמש זהרה בחלונה הרעוע ושלחה קרני אור בודדות ועמומות שהאירו את הרצפה בפסים זהובים ובהירים לאורכה.
יונתן, אחיה הפעוט בן השנתיים, ישן בתוך ארגז הקרטון בעוד שגופו המצומק והקטן נכרך בשמיכת הטלאים העבה. הוא התהפך ללא הפסק, ידיו הקטנות מיששו ברעב את השמיכה, רעבו לדייסה, דייסה טעימה, מתוקה, סמיכה.
אבל הוריהם הלכו לפני שבועיים למחנה ריכוז, ובינתיים בת שבע רק יכלה להכין לו דייסה מגעילה שקנתה מהשוק שמחוץ לגטו. היא הייתה משתרכת מתחת לחוטי תיל, עוברת במעברים סודיים, חופרת דרכי תעבורה, נפצעת. הכל כדי שהם יחיו. אמנם לא בשפע, אבל יחיו.
היא קמה באיטיות מן הסדין הפרוס על הרצפה ונגעה בעדינות בזרועו של הפעוט הישן שנת ישרים. הוא התהפך מעט, ואז נפערו עיניו לרווחה. הוא חייך חיוך משועשע. היא הרימה אותו ואמרה ״אתה מוכן לארוחת בוקר?״ היא חיבקה אותו בזרועה ״הפעם אני אשקיע, מבטיחה. אני לא אאכזב אותך. אבל תאכל את ארוחת הבוקר, כן?״
יונתן הינהן בפנים רציניות. הוא היה חכם.
בת שבע לבשה את המעיל השחור של אביה, הגדול ממנה לפחות ב-10 מידות. היא נעלה בזריזות את מגפיה ולאחר מכן רוקנה את הכספת הסודית שלה וחטפה כמה מטבעות.
״אחזור בעוד כמה דקות, יונתן. אל תשכח לפתוח את הדלת רק אם אתה שומע את הסיסמה הסודית שלנו. אם איזה נאצי יבוא, תהיה חכם. תארגן לו תחבולה. בינתיים תתחבא בארון האוורור ואל תצא משם. להתראות״ היא נשקה לו על המצח וסגרה את הדלת בשקט.
היא הלכה לאיטה על השלג הרך וטמנה את ידיה בכיסי המעיל, לאחר מכן בחרה במעבר הסודי הכי אהוב עליה.
אבל זה היה מאוחר מדי.
״סלקציה! יש סלקציה!״ נערות מבוהלות צעקו בבכי. הנאצי תפס אותן בגסות והעמיד אותן בשורה.
המוני יהודים נהרו מן בתי הגטו. הנאצים פרצו לבתיהם חמושים.
לפתע שלושה נאצים סגרו עליה מכל הכיוונים ״מאיפה את, ילדה?! תאמרי עכשיו!״ הם צעקו. רוק נזל מפיהם המטונף. איזה גועל.
היא רצה במהירות אטומית, מתנגשת בנאצים המגעילים. לאחר מכן היא בעטה ברגליהם כפי שלא בעטה מעולם. בחוזק. ובעצב. היא רצתה לקחת את יונתן למקום מבטחים.
למזלה הנאצים התקפלו מכאב מספר שניות, ובינתיים היא רצה לעבר הבית. היא מעדה בטעות על השלג החלקלק, והנאצים הספיקו לירות כמה יריות, אך החטיאו. היא התחמקה בזריזות.
היא הגיעה לביתה ודפקה בהיסטריות על הדלת. ״קישואים מוקפצים!״ היא צרחה את הסיסמה ״קישואים מוקפצים! בבקשה יונתן!״
ברגע שהוא פתח את הדלת היא התנפלה עליו בחיבוקים. ״קדימה! בוא!״
היא עירסלה אותו בידיה ורצה במהירות תוך כדי שהנאצים יורים.
״יהודיה מסריחה! בואי כבר!״
״את בטוח לא תצאי מזה בשלום!״
״יהודונת! בואי לכאן מיד!״
חמישה נאצים רדפו אחריהם. בת שבע הגבירה את קצב ריצתה. אחד מהם הצליח לתפוס אותם בזרועותיו המכוערות אבל היא צרחה ״תעזבו אותי כבר!״ והטיחה בו אגרוף באף.
היא שינתה את כיוונה לכיוון היער והתנשפה בעייפות. יונתן החל לבכות בכי קורע-לב.
״הכל בסדר יונתן״ אמרה ״אנחנו נצא מזה בשלום״. היא החלה לפקפק בהבטחתה מיד אחרי שנורתה עוד ירייה מאקדח הנאצי.
לבסוף היא הגיעה ליער וסיבכה את דרכה, הלכה לכיוונים לא צפויים.
העיקר להיפטר מהם, חשבה.
״בוא ננוח פה יונתן,״ אמרה ״עכשיו אנחנו בטוחים״.
הוא הביט בה במבט מלא ספק אבל התיישב על סלע. בת שבע התיישבה על גבי הסלע שמימינו.
רוח פרצים נשבה ושרקה באוזניהם. היא כיסתה אותו במעילה החם.
הוא חזר לייבב ייבבות איטיות וקורעות לב.
״איפה אמא אבא הלכו?״ לפתע שאל בעצב. המילים יצאו לו מבולבלות בגלל גילו. היא הסתכלה עליו בהפתעה.
״הם..״ היא נאנחה והחלה להזיל דמעות ״הם יבואו עוד מעט״
״מתי?״ שאל. דמעה קטנה נחתה על השלג.
״אולי נלך ונראה אותם״ היא אמרה באופטימיות ילדותית אף על פי שכלל לא האמינה בדבריה.
היא עירסלה אותו בידיה והם המשיכו בדרכם. לפתע הם ראו בקתה קטנה.
הם ניגשו אל הדלת בחשש. ״נראה מה יש בפנים״ לחשה בת שבע.
היא דפקה על הדלת בעדינות. אישה זקנה פתחה להם את דלתה. היא לבשה שמלה שחורה משובצת, לרגליה נעלה נעלי בית רכים. היא הסתכלה עליהם בחשש.
״מי אתם?״
בת שבע תפסה בבהילות את ידו של יונתן. הבכי בקע מגרונה. דמעות זלגו מעיניה. היא חיבקה את יונתן חיבוק אמיץ.
״אני מבינה,״ אמרה האישה ״אתם יהודים.״
בת שבע בהתה באישה באימה, מחשש שפתאום תצעק עליהם ותלשין עליהם לנאצים.
״אמא-״ גמגמה ״אמא ואבא שלנו. הם-הם… הלכו למחנה השמדה-״
״זה בסדר,״ אמרה האישה ״תיכנסו.״
היא הובילה אותם לתוך הבית והכינה להם ארוחה חמה. מאז התארחו אצל האישה הגואלת עד הסוף. עד שנגמרה המלחמה.

כעבור עשרים שנה האישה נפטרה, והם כבר עלו לארץ ישראל ושכרו בית והקימו משפחה.
בדיוק אז בת שבע הסתכלה בחלל האוויר בשקט. נדמה היה לה שזוג עיניים ירוקות כמו של אימה מרחפות בחלל האוויר.
״מתוקה שלי. זו אני ששלחתי אלייך את האישה. אני אוהבת אותך. רציתי לשמור עלייך״.
ובת שבע החלה לבכות בכי-תמרורים…