מעשה בחייל

הוא היה בחור צעיר כבן 20,חיל,חירניק
נעליים אדומות לרגליו וכומטה שחורה על כתפו
היה זה עוד יום רגיל בגזרת עזה ה"שלווה"
שום דבר מיוחד נפלו כ5 פצמרים בשטח פתוח לא הרחק מבסיסו
והוא כרגיל אינו מודאג, רגיל הוא כבר לעניין.

מגיעה הערב ועמו ההודעה אין יציאות השבוע יש מיבצע,
אינו יודע האם לישמוח או להתבאס הרי אין לו אף אחת שם באזרחות
איש אינו מחכה לו,אז למה לא אקשן זה תמיד היה בדמו.

ההכנות,התירגולות הכל עובר לו לאט לאט בלי למהר,
הרי חייב הוא להיות מוכן אחרת אין שם כלום חוץ ממות מעבר לגדר,
ואינו רוצה למות… עוד לא לא עכשיו יש לו עוד שאיפות בחיים האלה,
יש מה לעשות הוא עוד צעיר.

ההכנות לוקחות כמה ימים [בעצם כמו כל דבר בצה"ל],
ואז מגיע לו היום,הלחץ,ההתרגשות,האדרנלין,כולו פצצת אנרגיה
הוא מוכן לקרב.הקרמי לגופו אטוף בווסט משופצ"ר להפליא
אין חייל מדוגם ממנו בפלוגה כולה,צבוע ומוכן לקרב.

יוצאים ברגל [מה לעשות לא רוצים שכל עזה תישמע את מנוע הנגמש השועג]
הליכה מבצעית חרישית אפילו את העקבות מטשטשים,
מה לעשות ככה זה כשכל ההתראות מצביעות על פעילות מוגברת של כוחות החמס באזור.

סוף סוף הינה רואה הוא את הבית אליו אמורים הם ליפרוץ, שם ימקמו עמדת תצפית וירי
בתיקווה ליתפוס את אחד מבחירי החמס ברצועה לא מוכן,חולית הפריצה מתמקמת לה,
הרי במיוחד בישביל זה הם היתאמנו,המערכת ההידראולית מוכנה 5 שניות ו"תאאק"
המנעול נישבר ודלת ניפתחת בשקט חרישי, כולם ניכנסים אחד אחד הוא ניכנס ליפני אחרון
הרי המודיעין אומר שהבית שומם ואין בו נפש חייה,מיתמקמים,תופסים עמדות,
כולם עולים לקומה השניה הרי זיות הירי טובות שם בהרבה.

הוא מתרגש לעולם לא עשה זאת עד עכשיו מפקד הכיתה נותן בו מבט מחייך חיוך רחב
ואומר בשקט "נו מה צעיר איך זה סוף סוף להרגיש את הדבר האמיתי?" הוא נותן חיוך אך לא אומר דבר
מיתרגש מידי לא מוצא את המילים לתאר את רגשותיו המעורבבים של פחד ושימחה.

פיתאום הוא שם לב שיש מדרגות העולות לעלית גג "מוזר" הוא לוחש לעצמו
הרי במידע המודיעיני שקיבלו אין שום הזכרה לגבי עלית גג,מפנה את תשומת הלב של מפקדו
לדבר הם עולים ליבדוק את המקום בעוד כל שאר הכיתה נשארת בעמדותיהם, השחר בדרך
ועימו ריח הלחימה המתקרב ולכן כולם דרוכים יותר מתמיד.

כאשר עולים הם למעלה לעיניהם ניפתח חדר עלית הגג ריק יחסית אפל ועבש
מפקד הכיתה ניגש לחלון הקטן המשקיף החוצה ופיתאום נישמע רחש קל
מארון הקיר הפינתי בקיר האחורי של החדר "חיים" שומע הוא את מפקדו לוחש
"שמעת את זה" "כן יוסי שמעתי" הוא עונה בלחש "עשה טובה לך תיבדוק את זה"
"כן המפקד" הוא משיב בנימה של צחוק,הרי היחסים ביניהם טובים ולא השתמש בתשובה זו
כבר יותר משנה מאז הטירונות,"זה לא הזמן ליהיות טמבל לך תעשה את זה" צוחק יוסי
הוא ניגש לארון ובראשו הוא זוכר שהבית ריק ושומם כבר חודשים מאז שהחמס הוציא
להורג את המשט"פים שגרו פה,פותח את הדלת בזילזול עם הקנה של נישקו,
כאשר ניפתחת הדלת הוא ניתקע מוכה תדהמה ולא מאמין למראה עיניו,
בפינת הארון נידחסת לה בפחד בחורה לבושה סחבות שער שחור ארוך עור בצבע שוקו
ועיניים חומות ענקיות אשר פתוחות לרווחה מפחד,אני ללא ללא ררררוצה למות בבקקקשה לא"
מגמגמת ועיניה מלאות דמאות עוד ליפני שהוא מחליט איך להגיב היא מתעלפת לתוך ידיו
והוא תופס בה לא נותן לה ליפול לריצפה אך עדין בהלם.

פיתאום שומע את הקשר רועש במיקצת מאחורי גבו "היכונו יש לכם אורחים"
אומר החמ"ליסט מהצד השני של הקו, "כל התצפיות מדוחות על פעילות מוגברת של חמושים באזור"
ועוד ליפני שהקול מסיים לדבר נישמע קול נפץ אדיר מצידו של החלון. אינסטנקטיבית הוא קופץ
ומכסה את גופה השברירי של הנערה בגופו והוא מרגיש מכה חזקה בגב ודקירה ברגל שמאל והכל
מתחיל להשחיר מסביב שניה לפני שמאבד הכרתו מבחין בזוית העין את יוסי,חברו ומפקד כיתתו,
עף לצד השני של החדר וניחבט בקיר בחוזקה אך הוא אינו מסוגל לעשות דבר ופיתאום שקט וחושך
וקר. הוא מרגיש מגע חם על מיצחו ומנסה ליפתוח את עיניו,הכל מטושטש כמו אחרי בקבוק שלם של וודקה,מתאמץ לפקס את ראייתו מיסתכל סביב ועל עצמו ומבחין בכך שרגלו חבושה "איך אתה מרגיש"
נשמעת עברית די רהוטה הוא מאמץ את עיניו בכדי להבין מי מדבר ושוב אותו קול רגוע וענוג
"אתה בסדר אתה שומע אותי?" שואל הקול "כן איפה אני מה קרה פה מי זה" שואל מבולבל,
"שקט תנוח אתה זקוק לזה" אומר הקול ושוב עיניו נעצמות והוא נירדם.

הוא שוב מיתעורר והפעם הראיה סבירה הוא רואה את אותה הנערה אשר כיסה בגופו ישנה על
כיסא ליד מיטתו, הם עדין בעלית הגג,עכשיו הוא מתחיל להיזכר "רגע מה עם יוסי איפה הוא"
ממלמל לעצמו, מסובב את הראש ורואה את יוסי שוכב במיטה העומדת בפינת החדר ועירוי בידו השמאלית
מזל הוא חושב לעצמו טוב שהווסט חובש פה לא סתם עבר את כל האימון וההכשרה בת ארבעת החודשים בחור הזה בבה"ד 10, אבל רגע מי טיפל בו, איך, ולמה הרי רק עכשיו הוא חזר להכרה.
מוטרד משאלות אלה הוא מסובב את ראשו לעבר הנערה ומגלה שהיא ערה כבר ובוהה בו בעיניים דואגות "אתה בסדר?"היא שואלת
הוא מהנהן בראשו לחיוב "מה שימך חיל?" "ח חח חיים"הוא פולט בקושי "תודה לך חיים אני שמחה שאתה עוד חיי"
"מה קרה? מי טיפל בנו?" הוא שאל "אני, אמי הייתה אחות ליפני שנהרגה בידי החמס",דממה
כואבת מיסתערת על פני החדר לכמה רגעים "תודה לך" הוא לוחש ומיתרומם ממיטתו,
פוסע בדאגה לעבר יוסי ובודק את מצבו, איזה מזל יוסי ניראה יציב ודופקו תקין אך הוא ללא הכרה,
שיט אנחנו עוד בעזה עוברת מחשבה זריזה בראשו,הוא פונה לבחורה והיא כבר כיודעת מה הוא הולך לישאול ואומרת בשקט "אתם חייבים לחזור לבסיס שלכם ולא תמותו כאן" "הקשר" ניפלט מפיו "מה איתו" היא מצביעה על הווסט הקרוע של יוסי המונח בפינה,
הוא ניגש עליו הקשר ניראה תקין אך מגבר הקליטה הרוס לגמרי איש לא יקלוט את התדר שלו למרחק של יותר מ2 קילומטר.

"מה לעשות" מה לעשות" הוא ממלמל לעצמו בעודו פוסע לאורך ולרוכב חדר עלית בגג "מצאתי"
הוא אומר בקול מרומם ועיניו נוצצות "טוב ששיננתי את המפות בעל פה אני זוכר את הדרך" הוא אומר
היא מיסתכלת עליו ואומרת בעצב "מה עם חברך הוא פצוע יותר קשה ממך הוא לא יצליח חוששני"
"אני לא יודע חייבים רכב" הוא אומר בדאגה "יש אחד נטוש ממול הבית בצידו השני של הרחוב" היא אומרת בשקט,הוא מרים את יוסי מהמיטה וביחד הם מלבישים אותו סחבות בכדי שהמדים והקרמי אשר עליו לא יבלטו,לבוש בעצמו בסחבות דומות ויורד איתו החוצה "אוף איזה מזל שלילה עכשיו" אומר הוא לעצמו,ומיד מבחין ברכב,זהו פיקאפ ישן אך הוא ניראה שלם יחסית מתקרב לאט ובזהירות ומתברר שהדלת פתוחה, כמה טוב שהיסתובב עם כל פושטקי השכונה בצעירותו,לפחות להניע אוטו בלי מפתח לימדו אותו.

יוסי יושב בכיסא ליד הנהג עדין ללא הכרה, הוא מתניעה,ולמרבה הפלא זה אכן עובד, נותן מבט ארוך בנערה אשר הצילה את חיו וממלמל "בחיים לא אשכח אותך תודה לך" דימעה יורדת על לחיה והיא מיסתובבת ובורחת לתוך הבית.
הדרך ברכב אינה קלה משום שכל הנסיעה נעשית בלי אורות בכדי לא למשוך תשומת לב
אבל מה לעשות בקירבת הבסיס הרי יפציצו אותם ליפני שיתנו להם לעבור את הגדר "הקשר" ממלמל יוסי בשקט ופוקח את עיניו, חיים מחייך תופס את הקשר וקורא לחמ"ל…אין תשובה "תנסה בעוד קילומטר" לוחש יוסי "שם בטוח יקלטו אותנו ולא, הטנק יפוצץ לנו את הצורה" הוא אומר בשקט ועם חיוך מותש על הפנים, חיים מנסה שוב "כן שומע מי זה" נישמע בצידו השני של הקשר,יוסי תופס את הקשר "כאן 2ג' אנחנו חיים"
"תקפיצו אמבולנס לשער אנחנו במצב לא טוב" הוא אומר ושוב מאבד הכרתו

חיים עוצר ליד השער שם מחכה כבר צוות שלם של רופאים וחובשים מוציא את יוסי מהרכב ומוסר אותו לידהם,
ברגע שיוסי בידי הרופאים מתמוטט הוא באפיסת כוחות נפשים ופיזים כאחד, הוא עשה את זה, הם חיים,עכשיו אפשר סוף סוף לעצום עיניים ולישון…..

קרדיט לפסח גרשוביץ' המוכשר שכתב את הסיפור והרשה לי לפרסם אותו