מעגלים וזרעים

בואי לגלים על פני הים. תלכי יחפה בקו המים, והרוח תפרע שיערך.

את יושבת וסופרת גפרורים. צלחת השעון המאובקת מכילה מחוגים נעים כבדים באיטיות מעגלים-מעגלים, ואת חיה באי בודד של דירה חשוכה בלב גן-העדן הפראי. את מתכסה בשמיכה עד הצוואר, שותה כוס קפה, מעשנת סיגריה, והגג מתמוטט עלייך כשאת מרגישה את הזמן והמטלות הדמיוניות חונקות אותך וקוראות לך לבוא להיטרף במלתעות חוסר הייחוד, חוסר הטעם והתכלית, כשאת מתכלה. עיניים עצומות בלב כבד והמיטה היא רחם פרוץ לכל הציפורים הדורסות. יש לך חפיסת קלפים עם סימנים רעים, וחצים רודפים אותך מעל ראשך ומצביעים לכל הכיוונים. בואי תני לי לשנות את עצב תודעתך ולראות בעיניים אחרות, איך כל מה שהיה מת, הופך לשדה פורח. שמש האנרגיה והאור ומי החיים, והתודעה המופלאה שמבקשת ליצור, (לברוא ולהיברא). לב רחב ואוהב וכף יד פתוחה. אוויר קריר ונעים ורוח וחומר במחול חיים.

זה מדכא אותי, מה שאתה אומר. צלקות סודקות את לבי והעולם שוחה במדמנה. איברים פנימיים מתפרקים בתוך גופי, ונשמתי כל רגע פורחת מגופי. איך אוכל לשנות את עצב תודעתי, תן לי סימן. יבש כמו מדבר קיומי בארץ החיים, ולא מבינה את התנועה סביבי ואת חדוות החיים. האם מקוללת אני, שבורה, מקולקלת? כמו כוס סדוקה בתחתית הכיור הלח המטונף.

מעגלים של עצב ושל שמחה חגים בנו, ושולטים בנו, ובנו הבחירה איזה מעגל יחוג בנו. עצבי עולמך כמו פלסטלינה, זרעי מחשבות של שפע, אושר וסיפוק, הם יצמיחו יבולים. העולם נע כמו שמפנימים אותו, הפנימי חיובי. לך האהבה לתת ולקבל ולהודות.

רוח פורעת שיערך, עינייך לחות מהקלה, כשאת יוצאת מגיהינום פרטי אל שפע חסד מומטר עלייך כשאת נותנת לו מקום. הולכת יחפה על קו המים והעולם חי ויפה ביופי עוצר נשימה. פרחים מלבלבים בזרעים שזרעת, ואהבה ושמחה שאת נותנת (וסופגת) חוזרים אלייך. שוכבת רפויית איברים ושבעה על מיטה נוחה, רווה נחת וסיפוק והכרת תודה. מי שאיבד בעבר, יעריך בעתיד את החסדים הקטנים. הם מאירים ככוכבים.
===============
יש פה שני קולות – האישה המדוכאת, והגבר שמנסה ללמד אותה איך לטפל בעצמה.
אתם מדוכאים? אל ייאוש! אני ממליץ על הספר "הכוח" מאת רונדה בירן. קיראו, החכימו, חייו, תהנו.