מלאך בכתום

שאלתי את אמא שלך מה קרה באותו היום.
היא אמרה שפוצצו את האוטובוס שלך. היא כבר לא בוכה, לא נותרו לה יותר דמעות. היא בכתה כל כך הרבה, אתה לא מבין כמה. וזה כל כך כואב לה, שעכשיו היא נראית מבוגרת בכמה שנים. גם לי זה כואב, אבל אני לא מצליחה לעכל. אני לא מצליחה לעכל כמה רעים אנשים יכולים להיות.
היית אמור להגיע הביתה, ולהיכנס בדלת עם המדים הכל כך יפים שלך והנשק שהבטחת לי שלא יכול לירות אלא אם תטען אותו.
הייתי אמורה לחבק אותך באותו היום ולהגיד לך כמה שאתה מסריח. היית אמור לצחוק את הצחוק העמוק שלך, ללכת להחליף בגדים, ואז הריח המיוחד שלך היה אמור לדבוק בך שוב.
אבל לא.
זה לא קרה.
ולמה?
כי מישהו החליט שבא לו לרצוח היום חייל בדרך הביתה לסופ"ש.
ואף פעם לא שנאת אנשים שעושים פיגועים, למרות שבצבא לימדו אותך שכדאי לשנוא אותם.
לא שנאת אף אחד.
אני רוצה להעביר את הידיים שלי בשיער הקצוץ שלך ולבכות שוב על כמה שזה אכזרי שצריך להסתפר כשמגיעים לצבא.
במקום זה בכיתי היום בהלוויה שלך, ואז כשהספדתי אותך, ואז כשחזרתי הביתה, ואז כשחיבקתי את אמא שלך, ועכשיו זה עדיין לא פסק.
ונראה כאילו זה לא יפסיק לעולם.
אני רוצה לנשק אותך עוד פעם ואני רוצה שנתכרבל ביחד ושאחד משמונת הכלבים שלך, שאימצת כי לא היה לך לב להשאיר אותם במחסה, יקפוץ עלינו שוב.
אני בעיקר רוצה שהדמעות יפסיקו לזלוג, כי כבר נמאס לי מהטעם המלוח שלהן שמזכיר לי את היום ששמת בקפה שלי מלח במקום סוכר.
אני בטוחה שאתה צופה בי מלמעלה, ושאתה מלאך מיוחד, כי לבן תמיד שיעמם אותך, אז אולי אתה מלאך כתום, כי זה היה הצבע האהוב עליך, שהזכיר לך את הקיץ.

אני מקווה שלא תכעס על מה שאני עומדת לעשות.
נתראה בשמיים.