מכתב לרון
רון שלי. רוני המתוק שלי.
שנה אחרי מה שקרה, אני שוכב במיטתי, מביט בתמונותינו, כואב ובוכה, ובעיקר מתגעגע.
הגעגוע אוכל אותי, אני לא מסוגל. אני ממשיך בחיי, החנות מתנהלת כרגיל באופן סביר, אבל המחשבה עליך לא מפסיקה לרגע. היא רודפת אותי וכלואה בתוכי, לאן שלא אפנה ואלך.
במהלך היום, אני מעסיק את עצמי באלפי דברים, כך שאני מצליח לא לשקוע בדיכאון אפל ועמוק בגעגוע אליך, אך כשיורדת החשיכה, מתחילות לרדת אט אט גם הדמעות.
קשה לי רוני, לעולם לא חשבתי שאהיה בכזה מצב מבעית ולא אפשרי.
לפני חצי שעה, דנצ'וק נכנס אליי לחדר שלנו. הוא הביט בי, בחיוך התמים שלו, באותו מבט שגרם לכל הבנות בכיתה להתאהב בו. כן רון, הוא למד ממך, אל תשאל מה הולך שם…
בכל מקרה, דן נכנס לחדר, הסתכל בי ארוכות, כאילו בוחן את פניי.
"חשבתי שהלכת לישון", אמרתי לו.
"אבא, אני ניסיתי, אבל אני לא יכול לשמוע אותך בוכה, זה גורם לי לבכות".
בלי יכולת לעצור בעדי פרצתי בבכי, הוא קפץ למיטה וחיבק אותי. הוא חיבק חזק חזק, ורק כשראה שהפסקתי לבכות הוא שחרר.
"אבא חושב עלינו ודואג לנו מלמעלה", הוא אמר לי. התאפקתי כדי לא לפרוץ פעם נוספת בבכי תמרורים. חייכתי אליו ואמרתי לו שאני יודע.
הוא יצא מהחדר ואני מקווה שעכשיו הוא כבר באמצע החלום הראשון.
היית מאמין רוני? שדנצ'וק ירגיע אותי ולא אני אותו?
אני מנסה לחשוב מה עובר לו בראש. הוא בכה רק פעם אחת, מאז אותו רגע מטורף שבו נכנסו הקצינים להודיע לנו על מה שקרה.
הוא כל כך חזק, הוא קיבל את זה ממך כנראה. המחנכת שלו אמרה לי שהוא עמד מול כל הכיתה, וסיפר על אביו הגיבור שנלחם ונהרג כדי שכולנו נוכל לישון בשקט. הוא גם אמר שלא קוראים לנו "משפחה בלי אבא" ושלפי הצבא אנחנו משפחה רגילה, וזה בגלל שיש לו 2 אבות וככה זה, אין דרך לשנות.
אותם ילדים בכיתה ד' הסכימו איתו והוא אמר ששתי בנות גם בכו.
ראית מה זה רון? חינכת את הילד להיות נואם מרגש ופעיל בקהילה מגיל כל כך צעיר.
הוא שמע אותי באחת משיחות הפלאפון שבהם התפרקתי על אותו נציג ממשרד הביטחון. הוא שאל אותי על מי אני כועס כל כך, והסברתי לו בצורה פשוטה את הנושא.
הוא החליט שכשהוא יהיה גדול הוא יהיה ראש הממשלה והוא ישנה את החוק הזה.
הבטחתי לו שאני אנסה הכי חזק לשנות את זה לפני שהוא יהיה ראש ממשלה, כדי שיהיה לו פחות עבודה.
אבל אני לא מצליח רון, אין לי את יכולות השכנוע המדהימות שנולדת איתם, אין לי את החן הזה שיכול לגרום לאנשים להפוך את הדעה שלהם.
לא משנה מה אני לא עושה, כמה אני מדבר, כמה אני פותח את המאבק גם בפני התקשורת. שום דבר לא עובד.
אנחנו חיים במדינת ישראל, 2015, מדינה שמתמיירת להיות מדינה נאורה, פתוחה ומקבלת, וכל מה שאני מקבל זה זין לפנים.
נמאס לי כבר, נמאס לי לא להיות שווה לכל החברה, לא לקבל את אותן הזכויות במלואן.
אני לא רוצה להעיק לך, ובטח לא שתדאג לנו, אבל המצב כאן לא טוב… אני עושה כל מה שאפשר ועובד כמעט לבד כדי שהחנות תצליח, אבל זה לא מספיק, אני לא סוגר את החודש…
דן בוגר, הוא מבין מה קורה ואנחנו מצטמצמים ביחד כמה שאפשר. אילו זה היה רק עניין של צמצום הייתי מסתדר, אבל לחיות עם הידיעה שיש לי את האפשרות לקבל מעט מהמדינה שלקחה לי את אהבת חיי, לקבל הכרה כאלמן, ואני לא יכול לקבל אותה בגלל שאני נמשך לגברים ולא לנשים היא ידיעה ששוברת אותי בכל יום יום.
לפעמים אני תוהה עד מתי ימשיך השלטון במדינה לחיות בתוך עננת ערפל שחורה וקדומה, לפעמים אני תוהה מתי אהיה שווה.
אלך לישון עכשיו אהובי, הדמעות והצער עייפו אותי. אני ממשיך להתפלל שתעיר אותי בבוקר ותגלה לי שהכל היה סיוט אחד גדול, והכל חוזר להיות כרגיל.
אך עד שזה יקרה,
שולח אליך נשיקה וחיבוק גדולים מאין כמותם,
ממני ומדן הקטן.
תגובות (2)
מקסים ונוגע ללב.
בהצלחה רבה במאבקכם.
ממש מרגש ויפה