מי ההורים ?

בכיתי … כל האשליות שבניתי לעצמי קרסו במבחן המציאות. תמיד חשבתי שמשפחתי תברח כולה לדרום קוריאה. אבל, לא ! דודי מת כשביקש את הדבר האסור. כלומר, עוד מנת מזון עלובה. כשהוא ביקש זאת מהשומר, השומר צחק, וירה בו מיד. הייתי בהלם מוחלט. אומנם במחנה "השליטה המוחלטת", המוות שרר בכל מקום. אבל עד עכשיו המוות כמו דילג מעל משפחתי. תמיד דימינתי שכח עליון מגן על המשפחה שלי, אבל האשליה הזאת התנפצה לרסיסים, היום עם מות דודי. כשהוא מת הוא לקח איתו גם את התקווה שמשפחתנו תהיה שלמה, גם בעולם בו בן מלשין על אב, ואם מלשינה על בתה. עד עתה חשבנו שניצלנו מעולם זה, ושלמרות הרעב, העבודה הקשה והפחד התמידי מהמוות, אנחנו נישאר שלמים ומאוחדים. המציאות העגומה הלמה בפנינו במלוא אכזרותה. ואני, בעודי ניכנס ליאוש עמוק, אני ניזכר במשפט שאמר לי דודי פעמים רבות :"אני מתחנן בפניך יאנג, הפסק לרחף! אם אתה רוצה לשרוד בסיוט הזה, אתה צריך להיות חשדן וערני,כי הדימיון שלך עוד יביא אסון!" ואני לא הקשבתי לו, ובכל זאת אני חי והוא מת. למה? אלוהים, למה? במה אני טוב יותר מדודי! למה אני חי והוא מת!
באותו זמן בפיונגיאנג הבירה
המשך יבוא !