מזדקנת באושר
יושבת על המרפסת עם שיער אפור.
שותה כוס קפה ומביטה על האנשים החולפים,
על האנשים הצעירים שעוד בקושי הספיקו לחוות, שכל החיים
עוד לפניהם, שלא הספיקו לעשות טעויות,
והיא, לא מתמלאת כאב ולא כמהה כמו הרבה אנשים לחזור לגיל הנעורים.
היא מאושרת. הוא אוהבת להביט על האנשים עם כוס קפה ועם שיער אפור.
היא אוהבת להיזכר במאהבים הישנים, היא אוהבת
להיזכר באמא, היא אוהבת להיזכר בנשיקה הראשונה שלה, וגם באחרונה.
היא אישה חכמה וטובה. היא יודעת מתי היא נעשית זקנה.
כשהייתה צעירה, תמיד אמרה לעצמה
"כשהזיכרונות שלך, יעטפו אותך ויספקו אותך, יהיו ממש כמו עוגן להיאחז בו, ויהיו רבים יותר מהחוויות שאת עומדת לחוות – תדעי שאת מזדקנת".
וכך היה. היא נשארה לבדה, בלי משפחה ובלי חברים לצדה,
אבל מאושרת ומסופקת מהחיים.
היא הספיקה לגדל בת יפה שנסעה רחוק רחוק מעבר לים.
היא הספיקה לגדל בן גיבור שנהרג מזמן מזמן – במלחמה.
היא הספיקה לאהוב את המשפחה שלה.
ועכשיו – הגיע הזמן להיפרד.
בלילה, כשעצמה את עיניה על המיטה, הם נעצמו בפעם האחרונה.
והיא הולכת מהעולם בלב שלם, שמחה ויודעת שניצלה את החיים עד תום.
היא הלכה לה עם חיוך קטן, שרומז על אושר גדול.
תגובות (98)
הוא יפה.
יש בו מסר אופטימי כזה, מסר בהפוך על הפוך. במקום המסר שאומר לא לשקוע בעבר, מה שעולה מהסיפור שלך הוא להנות מהעבר. לדעת אילו דברים טובים קרו בו ולהעריך אותם.
אפשר לומר שהזקנה הזו אדישה מדי, אבל לדעתי היא אדישה באופן מקסים.
אני אהבתי את הסיפור.
תודה רבה :)
וואוו!!!!!!!!!! אחד הסיפורים הכי מעניינים שקראתי!!
איך תמיד אפשר להסתכל על חצי הכוס המלאה……… מהמםם!!!!
תודה רבה :)
וואו. ממש יפה.
תודה רבה :)
וואו. זה פשוט… וואו. זה צודק כ"כ, ואני חושבת שהאישה הזו מאוד חכמה. לא הייתי מעלה בדעתי רעיון כזה – שכשהזכרונות עוטפים ומספקים אותך סימן שהזדקנת.
מאוד אהבתי.
תודה רבה :) כל כך כיף לי לקרוא את התגובות! ממש נותן לי רצון וחשק להמשיך לכתוב
וואו! מדהים! תמשיכי! בחיים לא ראיתי סיפור כול כך קיטשי ותלוש מהמציאות.
את בעצם מתארת זקנה חולת נפש או קהת חושים שנרקבת בבית אבות על סף גסיסה, רק בסגנון כתיבה נאיבי.
המחשבות שלי: המוח שלנוי בנוי כך שהוא מצפה לגירויים, כלומר, ריח, טעם, צליל, אתגר אינטלקטואלי, רגשות אינטנסיביים, או כול דבר מעסיק אחר. ברגע שהמוח לא מקבל את הגירויים האלה, נכנס לפעולה מנגנון המוכר לנו כשעמום, שמורגש כדחף מעיק לעשות משהו עם עצמנו. ככול שנתעלם מהדחף הזה, כך הוא יתחזק וישפיע על נפשנו. לכן אני מסיק שהזקנה שתיארת כול כך מאושרת מאחת משתי סיבות: או שהיא איבדה את שפיותה והיא חיה בדמיונות שלה, או שהמוח שלה נרקב כול כך שהיא לא מסוגלת לחוש בשיעמום או בדידות. במקרה השני, קשה לי להבין איך היא מצליחה בכלל לחשוב והרי בסיפורך תיארת מחשבות רבות שלה ועל כן אני נוטה להאמין שהאפשרות הראשונה היא הנכונה בממקרה של הדמות שתיארת בסיפור והיא פשוט משוגעת. מה גם שרמזת שהיא בודדה והמפלט היחיד שלה הוא הזכרון. כנראה שהיא שקעה בעולם הדמיונות שלה, המסכנה.
כול הכבוד על התיאור האופטימי: )
תודה רבה!
האמת שהזקנה, כמו שמתואר, איבדה הכל בחיים. את הבן שלה במלחמה, את הבת שלה שנסעה, את בעלה שנפטר. היא מבינה שלא נשאר לה הרבה זמן ובפעם הראשונה מרגישה מאושרת. מאושרת באמת.
נו באמת dani9196, ממש לא יפה! תתפלא, אבל אני מכירה כמה מבוגרים שמרוצים מהחיים שלהם (וכן, יש כאלו) לא כולם ציניים וביקורתיים כמוך, וזה סיפור ממש נחמד. גם כתוב טוב וגם שמח. כבר אין הרבה כאלו באתר.
הם מרוצים כי יש להם חברים. הם מרוצים כי יש להם משפחה. הם מרוצים כי יש להם מה לעשות בחיים. לאשה בסיפור אין דבר מלבד הזכרונות שלה.
איך את היית מרגישה אם כול עולמך היה רק חדר מבודד, את והזכרונות שלך, למשך שארית חייך הקצרה? הסיפור הזה קרוע לגמרי. לגמור נטוש וגלמוד זה לא אושר, זו דרך אומללה למות.
:)
אף אחד לא אמר לך שהיא כל היום סגורה בחדר.
ומאיפה אתה יודע ממה הם מרוצים היית שם?
אני רואה את זה די הרבה באופן אישי ומפרשת את זה בכתיבה.
בס"ד
דני 9196 (לא היה לי כח לעבור לאנגלית…), אני קצת חולקת עליך, אם תרשה לי. בן אדם יכול לגמור את החיים שלו בודד וגלמוד אבל מאושר, ואני מדברת על מצב שהוא עם דעה צלולה, ואחר יכול לגמור את החיים שלו גם בדעה צלולה, מוקף במשפחה אוהבת ותומכת, בהרגשה אומללה עד מוות. אתה יודע מה עושה את האדם בסוף ימיו מאושר או להיפך? מה שהוא עשה עם עצמו בחייו. אם הזכרונות שעוטפים אותו הם כל הזמן שהוא בזבז ולא יחזור לעולם, כמות מידי גדולה של טעויות שחוזרות על עצמן, וכל הדברים שהוא יכל לעשות בחייו ולא עשה- אז גם אם הוא יהיה מוקף בכל טוב: משפחה, חברים, כסף, ומה לא – הוא יגמור בהרגשה חלולה וריקה ונוראה שרק ממנה עצמה אפשר למות. אבל אדם שהחיים שלו היו במסלול של עלייה, שהוא למד מטעויות והצליח להתמודד עם מכשולים, ובנה ויצר עולמות שלמים על ידי מעשיו ומחשבותיו- אדם כזה, גם אם יגמור בכלום גמור. אפס. לא משפחה, לא בריאות, לא כסף. אולי אפילו גם לא בית לישון בו – זה לא משנה! הוא יגמור מאושר, ואולי הוא אפילו ימות משמחה…
אני לא צודקת???
הכול טוב ויפה. נורא אידיאליסטי והכול, אבל זה לא משנה את העובדה הפשוטה שלאדם נהיה משעמם כשאין לו מה לעשות. אם אין לו חברים ואין לו משפחה והוא לבד (ביחוד אם למשך זמן רב) הוא יאבד את דעתו מרוב שיעמום. דמייני שאת במדבר ריק, אוקיי? כמה ימים תצלחי לשמור על השפיות שלך רק על זכרונות? (בהנחה שחיית חיים ארוכים ומוצלחים לפי הגדרתך ושיש לך כול מה שאת זקוקה לו כדי להתקיים פיזית, כמובן.)
זה בדיוק העניין, שתזדקן תבין, היא נעטפת בזכרונות וזה מספיק כדי להפוך אותה למאושרת.
בס"ד
סליחה!! כמעט שכחתי אותך!…
סיפור מאד יפה! חכם ועמוק, ויחד עם זה עליז ואופטימי!! ואני ממש יכולה לדמיין אותה יושבת במרפסת קומה שניה בבית ישן בתל אביב או נתניה, עם שיער אפור וכוס קפה. אם נכנסתי כל כך טוב לאווירה זה אומר לדעתי שכתבת את זה בצורה טובה מאד!!
המון הצלחה!
תודה רבה! אני מאוד מעריכה את זה!
אה! כמעט שכחתי להזכיר לך לתקן את השגיאות (פיסוק… איות שגוי… שימי לב!)
האמת היא שזה בכוונה, כי זה מוטיב בסיפור.
אבל תודה על תשומת הלב!
זה מוטיב לכתוב "הוא" במקום היא ו"הם" במקום "הן"? זה מוטיב לפסק באופן שגוי? ממתי שימוש לקוי בשפה נהיה אמצעי אמנותי?
ה"הוא" הייתה שגיאה במקלדת ואני לא יכולה לשנות כי שעושים עריכה יורד הכוכב.
ואין דבר כזה פיסוק שגוי – זה מוטיב בסיפור. זה למען הדגשה או עצירה של מילים וזה מועיל מאוד להמחשה כשהקוראים קוראים את הסיפור. אתה קטנוני ומתנשא,
אל תגיב לי יותר על הסיפורים אם כל מה שיש לך זה תלונות חוזרות.
שיר הוא אומנות לכל דבר – אף אחד לא יכול לומר לך איך לכתוב ומה לכתוב.
חוץ מזה אני מציעה לך להסתכל בתחתית הדף ולראות את התגובה האחרונה..
למען השם, האם אף אחד פה לא יודע לקבל ביקורת? ציפיתי שידונו איתי במגרעות וביתרונות שבסיפור ובדרכים שהיה אפשר לשפר אותו, אבל כול מה שאתם יודעים לעשות זה לענות "אתה טועה!" ו"זה מושלם". רק צידוקים ואמתלות, זה מה שיש לכם. איך אפשר להגיד "אתה טועה" כשאני טוען שלדמות בודדת לגמרי יהיה משעמם?! תשאלו כול פסיכולוג! ממתי הערות על שגיאות נהיו קטנוניות?! אין תוכחה, זה מה שקורה פה!
זו לא ביקורת זו התנשאות וקטנוניות האינטיליגנציה הרגשית שלך מתחת לאפסית.
בס"ד
בקשר לשגיאות, אתה מתכוון אלי או אליה? (משום מה נדמה לי שכתבה את הסיפור בת, אבל אולי זה בן… אם כן, סלח לי!!…)
ואני מסכימה איתך שמשיעמום אפשר להשתגע. אני יודעת את זה על עצמי, שלפעמים כשמעמם לי ממש, אני ממש על הגבול לאבד את השפיות…
אבל אדם שהוא באמת חזק ויודע את הכוח שלו ואת הסוד של החיים, גם במצב של שיעמום מוחלט, יפעיל את הראש. אפשר ליצור ולעשות דברים גדולים רק על ידי מחשבה, לא שקיעה בזכרונות, מחשבה שיוצרת עכשיו משהו חדש. זה אם הוא הגיע למצב שהוא יכול רק לחשוב, אם למשל הגוף שלו משותק. הוא יכול להיות גם במצב יותר טוב מזה, שהוא מסוגל לדבר, לכתוב, לקרוא, אפילו להשקות פרח או לתת חלב לחתול ברחוב. כל עוד הוא משתמש בכוחות שלו כדי לעשות טוב, כדי להגשים את עצמו, כדי ליצור מציאות טובה, זה יחזיק אותו. הוא לא ישתגע. אלא אם כן הוא חושב לעצמו: בטח, להשקות פרח… גם כן ליצור. מחשבות כאלה יכולות לשגע אותו, וזאת טעות גדולה מאד לחשוב ככה. בכל מצב בחיים שלך אתה יכול לפעול, לעשות, ליצור, לפי הכוחות שיש לך באותו רגע. כשהיית תינוק, יצרת ובראת עולמות על ידי החיוכים והצחוק שלך, על ידי המלמולים, על ידי שהתהפכת מהבטן לגב, ועל ידי שהלכת שתי פסיעות. איש לא תבע אותך ולא יתבע אותך לעולם על שלא עשית יותר מכך. ואי אפשר גם לומר שמה שעשית אז, עם הכלים הדלים שלך, לא היו שווים את ההון העצום והבלתי נספר שהם היו שווים ועדיין שווים. במצב של יותר אפשרויות ויותר כוחות, ברור שלהתהפך מהבטן לגב לא יראה לך כמו ליצור משהו ולהגשים את עצמך. כל תקופה, זמן ומצב, יש להם דרישות שונות. לא דווקא מאחרים. מעצמך. ואדם שלא מסוגל לעשות כלום חוץ מלהשקות פרח, אבל את זה הוא עושה בכל הלב, בכל הכוונה, בכל החשק והרצינות, כמו תינוק שמחייך בפעם הראשונה, אז
המשך
אז כמו התינוק ההוא שברא על ידי המעשה שלו עולמות, גם הוא בורא עולמות. אף פעם לא נדרש מאדם לעשות דבר שהוא לא מסוגל לעשות. אבל מה שהוא מסוגל יש לו את הזכות לעשות, ואם הוא חכם, הוא צריך להרגיש חשיבות וסיפוק ע"י שהוא מגשים את עצמו וממצה את יכולתו, ובזה הוא לא פחות מהזמנים שהיה צעיר ועשה הרבה. (אם הוא באמת עשה).
ויכול להיות אפילו אדם שלחשוב אפילו לא יכול, אבל לנשום למשל הוא יכול? וזה לא יוצר עולמות? זה יוצר חיים, הדבר הגדול ביותר שקיים. אם הוא יפסיק לנשום הוא ימות. זה שהוא נושם, זאת פעולה שיוצרת ובונה חיים. וגם אם לנשום הוא לא מסוגל, כל דבר, הקטן ביותר, שהוא כן יכול לעשות, יציל אותו מחוסר שפיות ויכול גם להביא אותו לידי שמחה והרגשה טובה ומספקת.
סליחה על ההרצאה… אבל אתה בעצמך מין פסיכולוג והוגה דעות כזה, אז הרשיתי לעצמי להיסחף.
הסיפור יפה מאוד על אופטימיות והסתכלות על הצד החיובי בכל דבר. אני מסכים עם זה שצריך למות רק אחרי שמיצית את כל מה שיכולת בחיים. כל הכבוד!
תודה רבה!
בס"ד
למי שכתב את הסיפור, אני נורא נורא מצטערת שכתבתי את כל ההרצאה שלי פה וזה כאילו נחשב בתור תגובה. אני יודעת כמה זה מעצבן שאתה חושב שיש לך תגובה חדשה ופתאום אתה רואה שמישהו החליט שזה בדיוק הלוח-מודעות האידיאלי. אני ממש ממש ממש מצטערת!! סליחה!
זה בסדר גמור.. אני נהנית לקרוא תגובות כל כך חכמות ולהחכים מהן..
"איזהו החכם הלומד מכל אדם"
חחח נסיכה של שבת הרגת אותייי דני אני לא מסכימה איתך! בכלל! אני חושבת שנסחפת עם הביקורות שלך רחוק מידי וכדאי שתחזור לקרקע. אני לקחתי מהסיפור מסר. חוץ מזה, אם אין לה חשק לעשות דברים בחיים והיא נהנת מהנוף זה לא אומר שהיא משוגעת זה אומר שהיא מיצתה! יש הבדל! בכל מקרה אהבתי את הקטע אבל יש מה לשפר…
תודה!
והיא לא מיצתה את החיים, שלא תבינו לא נכון, ממש לא,
היא פשוט עברה יותר מדי רע: איבדה את הילד שלה, הבת שלה נסעה, בעלה נהרג, ועכשיו כשהיא לבד הייתה לה הזדמנות לראות את הטוב ממה שנשאר ולמות בנחת
סיפור מקסים. תענוג לקרוא, זה מסגנון הסיפורים שגורמים לקורא לחשוב גם לאחר הקריאה. זה מאוד אופטימי, איכותי ונחמד :-)
תמשיכי לכתוב ♥
תודה רבה, אני מבטיחה להמשיך!
חבר'ה, אתם מתווכחים כאן עם קיומו של השיעמום ועם ההשפעות שלו. צאו שניה מהראש של להתווכח איתי ותחשבו בהיגיון. תחשבו שהזקנה הזאת בסיפור נמצאת כבר זמן ניכר בחדר לבדה. מה שגרת היום שלה? לשתות קפה תוך הסתכלות על הנוף ולהיזכר בעבר. סבבה, עכשיו, עובר יום, עוברים יומיים, שבוע, חודש, כמה אפשר להמשיך ככה? זו שיגרה תפלה לגמרי. הבת שלה עזבה אותה והניחה לה למות לבד, אין לה חברים ובעצם אף אחד בחיים, יש לה זיכרונות יפים, אבל אין לה האמצעים לחוות אף אחד מהם, או אפילו לדבר עליהם עם מישהו. כמה אפשר לשבת ולהיזכר בדברים?! ואם אתם עדיין לא מאמינים לי, תעשו ניסוי קטן, כמה זמן אתם יכולים לשבת ורק להיזכר בדברים, בידקו! צאו אל מקום סגור ומבודד, בלי פלאפון ובלי כלום עליכם, ותראו כמה זמן אתם מסוגלים להישאר שם מבלי לדבר עם אף אחד או לעשות שום דבר מלבד להיזכר בדברים. נראה כמה ימים תשארו שפויים. או לחלופין, שאלו קשיש מה הוא מרגיש לגבי הישארות לבד למשך שארית חייו (קצת חוסר טאקט, אז אולי הוא ירביץ לכם עם המקל שלו, אבל לפחות תלמדו מזה משהו).
*זה רק סיפור, אין צורך להיסחף
* אם תתעמק בסיפור אז ותקרא את שורות 13-17, תבין שזה מה שקרה לזקנה שמזדקנים. לא כל מי שנשאר לבד משתגע. בחיים האמיתיים – סבתא שלי, בת 94, בריאה ועצמאית כמו שור גרה לבד לגמרי בצפון בזמן שהמשפחה במרכז. צלולה לגמרי.
אני מתאר לעצמי שסבתא שלך עושה משהו בחיים מלבד להכין קפה ולהיזכר בדברים שקרו. יש לה חיים פעילים, לא משעמם לה ולכן היא צלולה, אבל הסיפור שלך מתאר אחת שיושבת בחוסר מעש ונרקבת, פיזית ונפשית.
נראה לי שאשאל פסיכיאטר מקצועי מהו הדבר הסביר ביותר שיקרה לאדם זקן שקרוביו מתו בחלקם ועזבו אותו בחלקם, שנותר לבד וכול שיגרת יומו היא לשבת שקוע בזיכרונות. מעניין מה הוא יענה לי…
תקשיב אפילו לא קראתי את התגובות שלך במלואן אבל מה שקראתי הספיק לי. אני מבקשת ממך במלוא הכבוד תפסיק. סבבה הבנו לא אהבת, לא התחברת לא ריאלי בעיניך. יופי. אבל אתה באמת מגזים וזה לא נעים וכבר עובר את הגבול.
אתה יכול להעביר ביקורת וזה גם טוב, אתה לא חייב לאהוב ואף אחד לא יכול להכריח אותך לאהוב. אבל בגבול הטעם הטוב. אתה פשוט חוזר על עצמך ולא מרפה וזה כבר ניהיה קטנוני וילדותי.
תאמין לי הרבה יותר יקשיבו לך אם תהיה מתון ותבין מה הכמות והזמן של כל דבר. לא כל ביקורת אמורה לגרור דיון, ובנינו זה לא ממש דיון.
זה לא משהו אישי, אני לא שונאת אותך לא כועסת ולא שום דבר חלילה. אני פשוט פונה אלייך כבן-אדם בוגר כי עושה רושם שאתה כזה, אני מקווה שגם תקבל את זה ככה :-)
אני מסכים איתך. אין מה לנסות להתווכח כשהצד השני מתעקש להישאר בשלו. קיוויתי שמישהו יעלה פה טענה הגיונית שתסתור את דברי ונוכל לדון בצורה מסודרת על הסיפור הזה, או אפילו שיסכימו איתי ויצדדו בדברי, אבל בינתיים כול מה שראיתי היה רק טיעונים עיקשים וחסרי היגיון.
קיוויתי שיפתח דיון, מותר לבן אדם לקוות… כרגע אני מצטער שבכלל ניסיתי.
תיקונים של שגיאות מקלדת:
*שורה 7 מילה 3 במקום "הוא" לתקן ל"היא"
*שורה 23 מילה 7 במקום "הם" "הן"
שכחתי לשאול, בת כמה את? :-)
13
הלוואי והייתי כותבת ככה בגיל 13 :-)
את מוכשרת, כתיבה משתפרת עם זמן מיומנות ומוטיבציה, תמשיכי ותראי איך היא משתפרת עם כל קטע שאת כותבת. (לא שאת כותבת רע! ממש לא ממקום כזה, וכולנו יש מה לשפר ולהוסיף. ואפילו שאהבתי את הקטע יש מה לשפר מבחינת הכתיבה.)
בהצלחה♥
תודה רבה :)
אני מצטערת. אבל בקטע של העיניים שהן נעצמות. במקום "הם" זה "הן"
מצטערת כל כך. זה מקסין אבח נשמע יותר כמו אשליה מאשר משהו ריאליסטי. הכתיבה שלך נהדרת.
תסתכלי בתגובות – היו לי כמה שגיאות כי "מקלדת" תיקנתי אותן.
אם תשימי לב ה"ן" וה"ם" אחת ליד השנייה..
דני מי אמר שהיא כל יום עושה את אותו הדבר? לדעתי המיוחד בקטע היה שדווקא באותו יום שהיא לא עשתה כלום היא בעצם נאחזה בזכרונות ונפרדה מהעולם, כי אם לא, למה היא מתה דווקא באותו יום? למה לא יום לפני או אחרי? ולמה המחברת החליטה לכתוב את זה על אותו יום? כנראה שיש בו משהו מיוחד. אני מסכימה איתך שאם אני אשב הרבה זמן בלי לעשות כלום אני אתחרפן על כל המוח. אני נגד עוד דיון.
מה שאת עושה דומה למה שנקרא בפי הפסיכולוגים "רציונליזציה". בעיקרון, זהו מנגנון הגנה, בדומה להכחשה או הדחקה, בו האדם נותן הסבר הגיוני להתנהגותו או למצבו וכך נמנע מהתמודדות נפשית עם אותו המצב מתוך טענה של "זה ככה מסיבה הגיונית ולא צריך לשנות כלום."
ואם את נגד עוד דיון, מה אני יכול לעשות מלבד להסכים איתך?! אז הנה לך: הסיפור הזה בכלל לא סנטימנטלי מדי, לא נאיבי בצורה מופרזת ולגמרי הגיוני ונאמן למציאות. מושלם! לא הייתי משנה כלום.
דניאל אתה מחרפן אותי. ולא בדרך הטובה חח
אתה מצפה שיביאו לך טיעונים נכונים וראויים כדי שתוכל לנהל דיון. אבל בעצם אתה יותר ראש בקיר ובא בגישה של 'אני צודק'. ככה לא מנהלים דיון.
את האמת? זה לא נמצא רק בסיפור הזה ספציפית.
היא הביאה טיעון שלדעתה נכון לכל דבר, אולי היא לא ניסחה את זה באופן ברור אבל אני אישית כן מוצאת את עצמי מבינה ומזדהה.
אני לא חושבת בדיוק כמוך ובכל זאת אני מרשה לעצמי לחשוב שאני בחורה חכמה, אינטליגנטית והגיונית.
אתה מנתח את ההתנהגות וצורת חשיבה שלה על-פי תגובה? חח ("רציונליזציה") זה שהיא לא חושבת כמוך אדוני הנאור לא אומר שהיא נותנת הסבר הגיוני למשהו שהוא לא הגיוני. צורת החשיבה וניתוח הקטע זה דבר אינדיבידואלי לחלוטין.
אפשר לטעון את זה כלפייך. מה שאתה עושה דומה למה שנקרא "רציונליזציה" אתה שולל כל דעה שבאה נגדך ומונה סיבות הגיוניות לכאורה מדוע הן לא נכונות.
אני שונאת את זה שאני לא יכולה פשוט להניח לזה, בדרך-כלל אני יותר אדישה ונמנעת מלהיכנס לדיונים כאלה.
האמת נוצר פה מצב שלא נתקלתי בו. אני לא מתחברת לתגובות שלך, ועדיין אתה מרתק ומעניין אותי.
חחחח את לא יודעת מה זה רציונליזציה ואת מדבקת על זה… את מצחיקה אותי בתגובה הזאת.
לקחת סיפור שיש בו חור בעלילה ולהוסיף עליו דברים שלא כתובים בו ולהגיד "אולי הכותבת התכוונה ש… ולכן זה הגיוני." זו מין רציונליזציה (בלשון מושאלת, כמובן. איני מתייחס למונח הפסיכולוגי האמתי). כי גם אני יכול לפרש את הסיפור ולטעון: "כתוב שהיא ישבה על המרפסת עם שיער אפור – כלומר, כול עוד היה לה שיער אפור, היא ישבה על המרפסת, הווה אומר, היא ישבה שם ימים רבים ובטח הייתה משתעממת." העניין הוא שזהו לא טיעון מתקבל והסיפור לא נתון לפרשנות שכזאת. אין בו רמז, דרש וסוד, רק פשט, ואם זה לא כתוב בסיפור או משתמע ממנו במפורש, אין מה להוסיף ולפרש, כי זו תהיה רק סתימת חורים בעלילה על ידי היגיון שלא שייך להשתמש בו.
בניגוד אליך אני יודעת מתי לעזוב. כמו שכבר ציינתי אני לא נכנסת לדיונים כאלה ממש לא מפחד, אלא כשאני חושבת שזה פשוט לא שווה את זה. אני יכולה לדון על נושאים שעות וגם כשהדעות מנוגדות לי (אפילו במיוחד) אבל עם אנשים שיודעים לנהל דיון:)
אני תוהה לעצמי אם אתה מביא את הציניות (ואולי גם את הזלזול) מתוך חוסר ביטחון. אני לא צריכה אותך כדי שתגיד לי אם אני יודעת את המושג, או אם אני יודעת לכתוב או אם אני חכמה. אני יודעת להעביר ביקורת כנה אבל יש לי גם כבוד מינימאלי. אתה לא מכיר אותי בכלל, ואני בטוחה שתהיה מופתע לדעת שיש כאן אנשים חכמים שלאו דווקא תופסים בדעותיך.
לבסוף אאחל לך שתהיה לך שבת שלום קריאה נעימה ושניפגש כבר בסיבוב :-)
התגובות שלך לא "ביקורתיות" כמו שאתה קורא להן.
התגובות שלך פשוט מתנשאות, גאוותניות, אטומות ומטופשות.
אני חושבת שאתה מסוג האנשים שצריכים להוריד את הביטחון של האנשים האחרים בשביל להרגיש עם עצמם טוב.
אז תן לי לומר לך משהו – אולי האינטליגנציה שלך גבוהה, אבל האינטיליגנציה הרגשית שלך ברצפה.
אינטליגנציה רגשית היא היכולת לזהות ולהגדיר רגשות, בעצמך ובאחרים. אני די טוב בלזהות ולהגדיר רגשות: )
אינטיליגנציה רגשית היא גם היכולת לדעת מה צריך לומר ומה לא אומרים, היא להיות רגיש לזולת, וגם במה שאמרת אתה לא כל כך טוב.. זה העניין – אתה מסתיר את חוסר הביטחון שלך בתוך ביטחון מזוייף, אתה בונה את הביטחון המזוייף הזה באמצעי הכי חזק שלך – לתקן אנשים ולהוציא אותם טיפשים על הטעויות הכי קטנות. להיות קטנוני על כל נקודה קטנה לא במקום. זו לא אינטיליגנציה רגשית.
מה שאמרת זה טאקט, לא אינטליגנציה רגשית.
טאקט זה לא להיות רגיש לזולת, זה לא לומר דברים שלא במקום. נקודה שום דבר מעבר, וגם את זה, אין לך כל כך.
אני חושבת שצריך לתקן בסיפור משהו,
* ״היא יושבת במרפסת עם שער אפור ומריחואנה״
אההה, עכשיו הכל ברור.
חה
סתם, אני מתנצלת, אני במצב רוח ציניקני.
את מעוניינת בדעתי על הסיפור?
כאשר קראתי את הפרופיל שלך ממש התחברתי אלייך והתלהבתי, אם זה שאת דתייה לאומית (אני חוזרת בתשובה, דתייה לאומית אם נגיד את זה ככה) ועוד דברים שכתבת..
אבל התגובה הזו דיי עלובה. את לא מכירה אותי ואני מניחה שגם לא אכפת לך אבל האמת? ציפיתי ליותר מקווה שזה סתם מצב רוח…
אגב אם את פה מ2010 את זוכרת אותי? מה היה הכינוי שלך?
קודם כל, שלום(:
אני אפרט את דעתי על הטקסט וכן אולי אשיב לכמה מהשאלות שלך על אישיותי הסבוכה.
1. אני דוגלת בשימוש במריחואנה כך שהתשובה שלי לא הייתה רעה בהכרח.
2. האמת שסתם צחקתי, ואף שאלתי את המחבר אם היא רוצה לשמוע דעה כנה על הטקסט (היא לא ענתה)
3. בכל מקרה, הסיכוי שאני אוהב את הטקסט הזה היה קלוש מלכתחילה בגלל שאני פסימית מושבעת.
4. כן, אני דתיה ואני פסימית מושבעת.
5. עצה קטנה- להתווכח על דניאל זה חסר סיכוי. מניסיון.
6. ווהווו אנחנו באחוות הדתיות! מריחואנה עליי!
להתווכח איתי זה לא חסר סיכוי, בתנאי שטוענים דברים מתקבלים על הדעת והגיוניים. דבר שקשה למצוא שקורה באתר הזה.
התגובה שלי לא היה צינית זה באמת הצחיק אותי.. XD
ודניאל הוא לא בן אדם הגיוני והוא אטום, הוא לא מוכן להודות בזה שהוא טעה.
אלו הדברים שהופכים בן אדם לטיפש.
ולא נראה לך קצת מוזר שכותם באתר הזה טועים ואתה צודק?
ושאתה פותח פה ריבים עם כולם?
ושאתה מתווכח עם הרגשות של אנשים, דבר שלא האמנתי שאפשרי לעשות?
לא אמרתי שאני תמיד צודק. אמרתי שבדרך כלל כשאני מתווכח עם מישהו פה, הוא מעלה טיעונים לא הגיוניים ולכן, אפילו אם לאמיתו של דבר הוא צודק, הוא לא מוכיח זאת כמו שצריך. בעצם מה שאני אומר הוא שהרבה אנשים באתר לא יודעים איך להתווכח. מקרה לדוגמא: הוויכוח כאן. אני טענתי שגם לזקנים משעמם, ומה אתן טענתם כנגד זה? שטויות כמו "היא מיצתה", או "אני מכירה זקנים שלא משעמם להם", אז ברור שאין פה וויכוח בכלל.
סתם, אני מתנצלת, אני במצב רוח ציניקני.
את מעוניינת בדעתי על הסיפור?
אני אשמח לשמוע את דעתך :)
ואני גם לא הייתי צינית, כמה שזה נשמע ככה.
זה באמת הצחיק אותי .
אני באמת לא הבנתי מה כול כך יורדים עליי פה. בסך הכול אמרתי שהסיפור לא הגיוני. לא ירדתי לרמה האישית ולא ניסיתי להעליב. מה התעצבנתם?!
חחח זה כואב כשיורדים עלייך?
חלילה לא יורדים, פשוט.. אתה מצחיק אותנו וזכותנו לצחוק :)
אגב כותבים כל כך/כל-כך*
אתה יודע מה מצחיק אותי? אתה ועוד כמה משתמשים "נאורים" מתלוננים על סיפורי פח למינהם. ואני לא שוללת את זה, זה באמת קיים.
אבל, יכול להיות שזה רק אני אבל אני חושבת שלך ולעוד כמה משתמשים פה יש תגובות שהן תת רמה, תגובות מזלזלות ומגעילות ואפילו די פתטיות. לדעתי זו בעיה הרבה יותר חמורה מאשר סיפורי הפח.
בנימה זו אומר שמאוד נהנתי מהביקור שלי באתר, היה כיף. אבל כשאני עוברת בין סיפורים ואני רואה תגובות מסוימות בא לי להקיא, ואם יש כאן אנשים שעדיין רוצים לפרוק את הסיפורים שלהם ואני יכולה להבטיח שיש מקומות הרבה יותר טובים לעשות את זה.
(זו לא אשמת האתר, ההנהלה נפלאה. זה אחד האתרים הכי טובים שקיימים לדעתי. פשוט כנראה צריך להמציא שכותב הסיפור יוכל למחוק תגובות/יחסום משתמש מסוים מלהגיב לו בסיפורים. שוב, סתם הצעה.)
שיהיה לילה טוב :)
אני לא באה להעליב אותך אז אל תיעלב או משהו. מקווה שתקבל את זה כאדם שכותב את הסיפורים שלך, ולא האדם שאני רואה בתגובות. (חוץ מזה שלא הכול פה היה מופנה אליך דווקא.) אני באמת מנסה לדון אותך לכף זכות יכול להיות שאתה באמת חסר טקט או רגישות. יכול להיות שככה אתה מקבל את הביטחון שלך על ידי יחס אינטרנטי. בכל מקרה אני מאחלת לך כל טוב, באמת.
חחחח אפשר למחוק תגובות, לא ידעת?
וכש"דנת אותי לכף זכות" שכחת שיכול להיות שאני לא עושה שום דבר פסול ואתן סתם נעלבות כמו חבורה של ילדות בכניות (בלי להעליב. זה לא היה מכוון בלעדית אליך).
בעצם, האתר הוריד את האפשרות למחוק תגובות. באסה.
וואו ממש יפה, כיף לקרוא.. מעורר תקווה כזה :)
תודה :)
דניאל הצדיק והיקר.
אתה לא יודע הכל.
לא רציתי לספר את מה שעומד מאחורי הסיפור בגלל שתי סיבות:
* זה דבר אישי
* רציתי להשאיר את כל זה בגדר דמיון
אבל אתה לא השארת לי אף ברירה, אז אני אספר.
הסיפור נכתב על בן אדם אמיתי. יותר נכון בת אדם .
ככה היא רואה את הדברים למרות שהיא מבוגרת מאוד, למרות שהיא גרה לבד,
היא אישה צלולה לגמרי אבל היא מאושרת.
האישה הזו היא סבתא שלי.
מאחורי כל השירים שלי תגלו סיפור אישי שפרקתי דרך הכתיבה ברגע כלשהו.
אם זה רגע של השראה, אם זה רגע של עצב, אם זה רגע של שמחה..
תפסיק לחשוב שאתה יכול לנתח את כולם ושאתה יודע הכל, ושאתה הצודק היחיד פה ואין מקום לתשובות אחרות. פשוט תודה בטעות שלך. פעם אחת.
אני מניחה שאת מבקרת את סבתא שלך מספיק כדי לדעת את זה. וברור שהוא לא צודק תמיד וכול' (למרות שמי לא מאמין שהוא תמיד צודק?) וגם אני מתווכחת עם הביקורת שלו לפעמים וזה סבבה. אם להגיד במילים עדינות את מה שהוא אמר: בדרך כלל לחשוב על הבת "שנטשה" אותך ועל הבן שנהרג לא עושה לך טוב על הלב. רוב האנשים לא רק שמתעצבים מלחיות רק על זכרונות אלא גם משתגעים (קרי רובינזון קרוזו). אבל באמת, את כותבת מעולה ומשלבת משפטים חזקים שכיף לקרוא.
תודה :)
אני דיברתי על זה שאי אפשר לזלזל בכל דבר ולהיות כל כך אטום..
מדהים! מדהים ועצוב :-(
הכתיבה שלך פשוט מושלמת!
נמאס לי להתווכח פה. לא זלזלתי בשום דבר ולא הייתי אטום. רק אמרתי שהצורה בה כתבת הייתה אופטימית יתר על המידה ולא הגיונית ומיד התחילו לרדת עלי ולהתווכח, אז נאלצתי להתגונן. גם לי יש סבא, בן קרוב לגיל שמונים. גם הוא צלול ובריא, אבל זה בזכות הפעילות שהוא עושה. יש לו חברים שהוא מבקר, הוא עוסק בפעילות גופנית, הוא משקיע בעצמו פיזית ונפשית, הוא לא חי על זכרונות. הסיבה העיקרית שאני ביקרתי את הסיפור שלך בכזאת עקשנות היא בגלל שממנו משתמע שזה בסדר להשאיר אדם זקן לבד, כאשר הוא חסר אונים ואין לו דבר לעשות בחייו – הרי הוא יחיה על הזכרונות שלו. בסך הכול רציתי להבהיר שגם זקנים הם בני אדם. גם הם צריכים חברה וגם להם יכול להיות משעמם.
ברור שגם אנשים זקנים הם בני אדם!
ברור שהם צריכים סוג של חברה!
אני לא כתבתי שאין לה חברה, אני כתבתי שהיא לבד. כלומר: מרגישה לבד.
אפשר להרגיש לבד גם אם אתה מוקף באנשים.
זו לא כתיבה "אופטימית יתר על המידה", כשאנשים קרובים כל כך למוות, לא משנה בני כמה הם, יש להם שתי אפשרויות:
לחשוב על כמה שהם אומללים
או
לשמוח על מה שכן יש להם.
האישה הזו בחרה באפשרות השנייה.
זה שאתה אדם פסימי וריאלי יתר על המידה לא יוביל אותך לשום מקום, כי בלי דמיון, בלי יצירתיות ובלי מקום מפלט בתוכך אתה תנוון את המוח שלך ותאמלל את הנפש שלך.
ובכן, אני עדיין לא מסכים איתך, אבל אני גם לא רואה הרבה טעם בלהתווכח, אז אפרד ממך באיחולי הצלחה בהמשך הכתיבה וחיים נעימים. מצטער על כך שאני ריאלי מדי בשבילך.
ואוו מדהים !! יש לך כישרון כתיבה תעשי עם זה משהו !! את מוזמנת לקרא את הסיפור שלי ולהביע דעה ..
תודה רבה :)
אני אעשה את זה :)
סיפור על רמה גבוהה מאוד, אך הוא אינו ריאלי – אם החיים שלה היו כה טובים, למה שלא תרצה לחוות אותם שוב?
יש פה שילוב יפה מאוד של סימפתיה והערצה כלפי הדמות.
הכתיבה מעולה.
תודה רבה :)
אחד הסיפורים, באמת
תודה רבה :)
מושלם! סיפרת בדרך יוצאת דופן ומפתיעה עם עלילה קצרה שלא משעממת לשנייה. הדרך האופטימית שבה כתבת את הסיפור דווקא הייתה מה שעשה את הסיפור יוצא דופן ומיוחד. אהבתי ממש.
תודה רבה :)
פשוט כיף לקרוא את כל התגובות :)
תראי, בגלל שאני עם דניאל בדעה, והוא אמר כל מה שחשבתי על הסיפור פחות או יותר, אני פשוט אתן ביקורת כתיבה:
סגנון הכתיבה שלך זהה כמעט לגמרי לסגנון הכתיבה של תמר ורטה זהבי (היא כתבה את "מרטין" וגם "ביוגרפיות" אחרות). סגנון הכתיבה שלה הוא (לפחות לדעתי) נאיבי ובמקרה שלה מזלזל. יש כמה אפשרויות לסיבה שאת כותבת ככה:
1. כמו במקרה של ורטה זהבי, את רואה את עצמך כמבוגרת ומנוסה, ומנסה להנגיש את המציאות הכואבת לילדים הקטנים והתמימים שלא צריכים לדעת מה קרה פרט בפרט (קהל היעד של הספרים שלה הוא ילדים בגילאי 12-13, כשבמציאות סגנון הכתיבה שלה מתאים לבני חמש). כמו שאמר דוד גרוסמן ב-"יש ילדים זיגזג", "אנשים שחושבים שהם טובים עם ילדים, חושבים ככה רק בגלל שהם לאמכירים את כל הילדים".
2. את אחד מהילדים הללו שורטה זהבי כל כך דואגת להם. ואני לא מדבר על הסיפור (אפילו שגם לגביו זה נכון), זה פשוט סגנון הכתיבה.
בכבוד רב, אינטלקטואל חביב לשעבר.
מושלםםם
תודה :)
סיפור יפה עם מסר ברור.
הזקנה אדישה בצורה מיוחדת, ויש לה דרך משלה לראות את החיים.
הדבר היחיד שלא אהבתי הוא הסוף, כשעברת מפעלים של הווה לעבר: לא את הקטע ”כשהיא עצמה את עיניה”, אלא ”כשהיא הלכה”. הייתי ממליצה לך להישאר בהווה, וזה היה יוצר יותר מתח באוויר.
תודה :)
עברתי ללשון עבר מפני שרציתי להדגיש את היום שאחרי, אחרי המוות כמו השקט שיש אחרי סערה.
וואו, עברה שנה מאז שקראתי את זה.
נייס.