"מור, אני איתך תמיד"

"אוף נו, איפה הוא? הוא כבר היה צריך להיות פה מזמן!…" היא מלמלה בעודה יושבת על הנדנדה הקטנה שבגן המשחקים הציבורי. השעון בפלאפון שלה הראה לה שהשעה כבר שש וארבעים. הם קבעו להיפגש בחמש. היא ידעה שהוא כבר לא יבוא, אחרי איחור כל כך ארוך, אבל בכל זאת חיכה לו, משום מה.
"אוף איתך ניק, אפילו לעבודה מטופשת בספרות אתה לא מוכן להיפגש?!" עכשיו היא כבר רתחה מזעם ממש. הם צריכים להגיש את העובדה הזו מחר, ואין להם כלום בינתיים. אם היא תיכשל, היא תקבל אפס מובטח בתעודה, דבר שהיא לא יכולה להרשות לעצמה שהוריה יראו.
היא הרימה שוב את הפלאפון שלה וחייגה אליו בפעם המי-יודע-כמה באותו יום. אין מענה. זה ממש כאילו הוא מנסה לסנן אותה בכוונה.
היא ירדה מהנדנדה והתחילה ללכת חזרה לביתה. מה הטעם לחכות לבחור שממילא לא הולך לבוא? כשהיא בפתחה את הדלת היא שמעה קול נשי אומר "מור מתוקה, כבר חזרת? איך היה?" היא התעלמה מאמה שקראה לה מהסלון ועלתה לחדרה. שנייה לפני שסגרה את הדלת היא קראה לעברה "היה מקסים."

"חתיכת טיפש! אין בעיות, אתה לא רוצה לעשות את העבודה ביחד אני עושה אותה לבד ומקבלת ציון לבד!" צרחה מור בכל החדר. "רק בגלל זה.. רק בגלל סיבה כל כך פשוטה אתה מתרחק! נו באמת…" היא נפלה בכאב על המיטה שלה ובכתה עמוק אל תוך הכרית. מוציאה את כל הכעס והרגשות שהיא בה. מוציאה הכל.
היא התחילה לחזור לנשום סדיר, מחכה כמה דקות ואז יורדת מהמיטה, שולחת את ידה לעבר מחברת קטנה שהיתה לידה. מחברת ועיפרון, והיא מתחילה לכתוב:
"איך שהיינו ביחד, זוכר איך זה הרגיש?
איך שתמיד צחקנו, אתה עוד זוכר את קולי?
אני לא עולם לא בכיתי, כמו שהתפרקתי לידך,
אני לעולם לא חשבתי, שתעזוב כי אני לא חזקה.
הייתי בטוחה שתחזיק אותי!
שאתה זה "האחד", שתשמור עליי…
אך אתה עזבת אותי כשגלית את זה…

אני לבד עכשיו, אתה יודע?
אין איש שיודע מה מצבי!
שיכול לעזור לי!
אני שבורה עכשיו, אתה יודע?

אני שבורה אבל אוהבת, כי זה חזק ממני.
אתה לא היית "השיא" אתה יודע,
אבל בכל זאת העדפתי אותך על כולם-"

היא עצרה בשורה האחרונה. הדמעות שוב עלו בעיניה, מפריעות לה לכתוב. הא חיכתה שייעלמו אך הן סירבו, הן כאילו התעקשו להציק לה.
"דיי כבר!!!" צרחה מעומק נשמתה. "דיי… !" דלת חדרה נפתחה ואמא שלה נכנסה בסערה פנימה, שולחת את ידיה הפתוחות אוטומטית לחיבוק לכיוון מור.
"אמא…" יבבה מור, כשפניה קבורות בחולצתה של אמה. "אמא את אוהבת אותי נכון?! אמא את תישארי איתי נכון?! את לא מפחדת ממני כי אני חלשה נכון?!"
דמעות התחילו לרדת מעיניה של אימה והיא חיזקה את חיבוקה. "תמיד מור. תמיד. למה שאני אעזוב אותך? את הילדה המקסימה שלי." היא הביטה בעיניה, עמוק אל תוך עיניה והעבירה את אגודלה על עינה, מנגבת את הדמעות שלה.
מור התחילה לספר לאמה את כל העובר עליה. את כל הקשיים שהספיקה לספוג בחייה. היה אפשר לראות שאמא משתדלת להישאר חזקה עד הסוף ולא לבכות, אחרי הכל, לא כולם מסוגלים להתמודד עם ווידוי של ביתם שאומרת להם שלפעמים היא היתה חושבת על לחתוך, אך לא היתה עושה זאת כי פחדה שיגלו או שילעגו לה.
אמא של מור שמה לב שהיא נרדמה בינתיים. היא השכיבה אותה במיטתה, כיסתה אותה בשמיכה ויצאה מהחדרה.

~כעבור כמה שעות~

מור התעוררה פתאום אחרי חלום קשה שהיה לה. היא שוב חלמה על ניק, על הרגע ההוא אמר לה שהוא לא מוכן לקחת סיכון בקשר אם נערה שלא מצליחה לייצב את עצמה ולשלוט בזעמה. הוא פשוט אמר את זה והלך, הסתובב ולא הביט לאחור.
היא הרגישה את הדמעות עולות בה אך הצליחה לעצור אותן. 'את חזקה מור' אמרה לעצמה. 'את לא צריכה אותו' אבל איך אפשר להגיד דבר כזה על מישהו שאהבת כל כך? מישהו שהיה חלק מליבך, ועכשיו הוא כאילו קרע חבל וצנח, ואיתו גם חלק מליבך…
איך אפשר?
היא קמה לשטוף פנים והתארגנה לעוד יום מפרך בבית ספר.
"בוקר טוב," אמרה לאמה. היא הביטה בה והעלתה על פנייה חיוך, השתדלה בכל כוחה שהיה אמיתי.
"את לא חייבת ללכת," אמרה אמה בלחישה. "את יכולה להישאר היום, את ידעת…" מור לקחה את הצלחת עם האוכל שלה והתיישבה בשולחן. "זה בסדר אמא, אני אחזור, את יודעת…" היא ידעה שאמא שלה מפחדת שהיא תתאבד בדרך או כל רעיון פרנואידי שיש להורים עקב המצב של היום. מור סיימה לאכול וניגשה לקחת את התיק שלה. "ביי אמא," אמרה ויצאה מביתה.
כשהגיעה לבית הספר זה היה כאילו כולם ידעו שהיא בכתה אמש. כולם כאילו שמרו על מרחק ולא דיברו איתה על נושאים רגישים. כשהמורה לספרות שאל אותה אם היא עשתה את העבודה שנתן להם היא אמרה לו שהיא עשתה אותה לבד. "אני מגישה לבד." היא נתנה לו אותה כשרק שמה חתום עליה.
בלי ניק. הוא לא התווכח בנוגע לזה.
כשנגמר היום היא התחילה לחזור ישר לביתה, לא מתעכבת לדיבור עם חברותיה או כל הסחת דעת אחרת. כשכבר היתה קרובה מספיק היא שמעה קול זר קורא לעברה. "היי ילדה, את יודעת אולי מה השעה?" היא הסתובבה לאט וראתה נער, בערך בגילה, נשען על עמוד התאורה. "זה סוג של משפט פתיחה עם בנות?" אמרה לו, בלעג מהול בכעס. "לא, אני באמת צריך לדעת מה השעה. אני מרגיש שאני מחכה פה כבר שעות." אמר באנחה והתיישב על הקרקע. היא התקרבה אליו לאט ואמרה חרש, "מחכה? את מחכה במקרה לחברה שלך? הו, אה והשעה עכשיו היא שלוש וחצי. ממתי אתה פה?" הנער הקשיב לדבריה ונאנח. "תני לי להגיד לך משהו, לעולם אל תתאהבי. זה סתם יגרום לך לאכזבה ושברון לב." הוא חשב שנייה ואז ענה על שאר שאלותיה. "כן, אני מחכה -חיכיתי- לחברה שלי. ואני כאן מהשעה שתיים." הוא קם על רגליו, ניער את החול שדבק בבגדיו והביט לעברה. "קוראים לי ניר, סתם שתדעי," אמר והושיט את ידו ללחיצה.
"קוראים לי מור, סתם שתדע," אמרה בצחקוק ולחצה את ידו.
"אממ, את נשמעת כמו ילדה ממש מעניינת…" אמר ועשה חיקוי של פנים רציניות. הם התחילו ללכת אחד לצד השנייה, סתם כך, בלי כיוון מתוכנן…

"-אבל עכשיו הכל טוב לי,
שחררתי את כל זיכרונותיי.
למרות שזה שקר מוכחש.
יש לי תקווה חדשה,
שהיא ממש כמוני,
הפעם אני לא מפחדת להיפגע,
כי בינתיים טוב לי."