מה יש עוד לומר?

כמה את עוד יכולה לכתוב על הרגשות?
כמה את עוד יכולה לקנא בכל האחרות?
אבל אני, אפילו לא מסוגלת להסתכל במראה, רק לא לרגע.
ואת עומדת מאחורי וצוחקת,
אני כל כך פגועה ועצבנית,
כי בואי נראה אותך חיה עם גוף כמו שלי,
תאמיני לי לא היית רוצה להתחלף.
כי אני אף פעם לא יכולה, ומה אני לא יכולה?
זאת בהחלט שאלה גדולה,
אבל תאמיני לי זה לא בגלל… טוב עזבי את אפילו לא תוכלי להבין.
תנסי אותי את אומרת לי,
ואני צועקת "כן, לנסות? את בכלל לא יכולה לתאר את איך זה מרגיש"
איך זה מרגיש שלא משנה מה אני עושה אני לא מרוצה,
אני לא אוהבת את מה שעשיתי,
אני לא אוהבת את מי שאני,
אבל אני עדיין עושה ועובדת, וכולם חושבים שזה כזה יפה ומדהים,
אבל זה לא משנה מה הם אומרים כי אני צריכה לאהוב את זה, ולא אחרים.
ונימאס לי כי זה לא גורם לדעה שלי להשתנות.
ובבקשה, בבקשה, רק תגידי לי מה לעשות אם את מבינה,
אבל את שותקת ולא מבינה, רק מחבקת,
ואז הבנתי שאם אני לא אוהבת, אז אני לא אוהבת,
אז מעכשיו אני אכתוב כי זה מוציא הכל ומפרק אותי,
נותן לי לבכות כשקשה, אבל אתה לא צוחק אלי,
כי אל תשכח אחרי הכל אני אחליט מי אומר מה…