מבוגרת בת שתים עשרה- פרק שני

הכפר הקטן, ששמו בתרגום מאנגלית הוא "כפר היום היפה", שכן ממערב לעיר המפורסמת גריניץ. שם נמצא משק קטן, שנוהל בידי זוג של גבר אנגלי ואישה צרפתייה, ונקרא בפי השכנים בתחילה "אוצר האושר", ובשלוש השנים האחרונות – "בית עורב המלחמה". האישה הצרפתייה, אליזה, הייתה אם לשתי בנות. איש לא ידע, כיצד הכירו השניים. ידעו רק, שהם הגיעו לכפר, כשבתם הבכורה הלן הייתה בת כחודשיים. ידעו גם, שאליזה יתומה מגיל קטן, ואילו הוריו של גיימס פרנסיס, בעלה, גרים עדיין בעיר הקרובה. זו הייתה משפחה קטנה ומאושרת. השכנות, שבעליהן היו משתכרים לעיתים תכופות, או שבכלל נפרדו מבעליהן, ונותרו לבדן עם חבורת ילדים בעיתיים, קינאו באליזה קנאה גדולה, על כך שבעלה אוהב אותה כל כך, ועל כך שבתה היחידה היא ילדה כל כך שקטה ומנומסת. הלן אכן הייתה ילדה למופת. עוד בגיל ארבע היא קראה הרבה ספרים, שילדים היו בדרך כלל מכירים בשנה השנייה או השלישית ללימודיהם. השכנים היו בטוחים, שכל האושר, הקיים בחייהם מגיע מן הבית הקטן, המסויד, המוקף גינה קטנה, ובה שתי חלקות קטנות של ורדים מרהיבי עין. את הוורדים גידלה אליזה בעצמה. זה היה התחביב שלה. היא גידלה פרחים גם בעדניות בתוך הבית. כל השכנות תמיד היו אומרות לה, שהיא יכולה להרוויח הרבה כסף ממכירת הפרחים הנפלאים, שכמוהם רק היא יודעת לגדל. אך אליזה הייתה תמיד עונה על כך, שהיא מתייחסת לגידול פרחים כמו לגידול ילדים. ושאילו היו לה הרבה ילדים, הא לא הייתה מוכרת אותם, אפילו היו כולם כאחד מוצלחים בדיוק כמו הלן שלה. גם את חוש ההומור של אליזה ידעו כולם להעריך נכונה. הייתה רווחת בכפר בדיחה על כך, שגיימס פרנסיס פגש את אליזה בחנות נעליים ושאל אותה, מה מידת הנעליים שלה. ועל כך ענתה לו אליזה בבת צחוק, שאם כוונותיו רציניות, עליו לשאול אותה בקשר למידת הטבעת שלה, ולא הנעל. בני הזוג עצמם הכירו את הבדיחה הזו, ואף היה נעים להם, שבכפר הם יוצאים כסמל לאושר ולשלום. עוד היו קוראים לאליזה בכפר "עץ התפוח", בגלל הפתגם על כך, שאין התפוח נופל רחוק מן העץ. כי אכן, בתה של אליזה הייתה כולה חיקוי גמור של אמה. היא הייתה דומה לה בכל- צבע עיניים, צבע שיער, גוון העור, וגם באהבתה לקריאה ובחוש ההומור חסר המעצורים שלה. כולם ניבאו לילדה עתיד גדול, כי בהשוואה לילדי הכפר האחרים, שבכל יום שישי היו הוריהם צריכים לאסוף אותם מתחנת המשטרה המקומית, הלן הייתה פשוט גאונה. היא הייתה מרכז העניינים גם בבית הספר, כי היא החלה מיד לבלוט בידיעותיה הרבות על פני שאר הילדים. אך היו גם אלה, שלא חלקו עם המשפחה המאושרת את השמחות שלה. אלה היו כל אותן נשים, שמכאוביהן האישיים שיתקו בהן כל רגש של אהדה כלפי כל אדם אחר. והן דווקא לא התלהבו במיוחד מן המשפחה המאושרת שחיה בקרבתן. הנשים האלה, יחד עם בעליהן השיכורים, תמיד היו אומרות: "מה זה משנה, מתי יענישו אותם החיים? כל הכאב שנחסך מהם עתה, יחזור אליהם בהמשך…" . אך נבואות שחורות אלו לא מיהרו להתגשם. כאשר הייתה הלן בת כשבע שנים, הרתה שוב אליזה, ומעט אחרי יום הולדתה השמיני של הלן נולדה גם הבת השנייה, שקיבלה את השם סוזן. הבת הזו דווקא הייתה דומה יותר לאביה: בניגוד לאחותה המנומשת, בהירת העוד ואדומת השיער, הייתה סוזי הקטנה שחומה במקצת, בעלת שיער שחור וגבות חומות עבות. היא הייתה ילדה מאוד יפה וחמודה, שהכניסה עוד אושר לבית הקטן של משפחת סטונר כרמיל, (כרמיל היה שמה המולד של אליזה, והיא סירבה לשנותו אחרי נישואיה, כי התואר שעשתה בזמנה באוניברסיטת אוקספורד היה רשום על שמה זה). אך כנראה, שעוד אושר לא יכול היה הבית לשאת בתוכו, כי כבר היה בו יותר מדי אושר, והוא התפוצץ. לא, לא היו לאליזה שום בעיות אחרי הלידה. היא עברה באופן חלק כל כך, שהרופא המטפל שלה לא האמין למראה עיניו, כאשר ראה את תוצאות הבדיקות שעשתה אליזה מיד אחרי הלידה. היה זה הכביש הנורא, שהוביל מן הכפר לעיר גריניץ, שהוביל את אליזה אל מותה. לפני יום הולדתה הראשון של סוזי, נסעה אליזה באוטובוס בין עירוני גדול לעיר, על מנת לקנות לסוזי מיטה גדולה יותר, שתכיל ילדה יותר גדולה. אמנם הייתה לגיימס פרנסיס מכונית, טנדר משפחתי גדול ונוח, אבל הוא נסע בו כל יום לעבודה, ולא היה לו הפנאי להסיע את אשתו לקניות בימי חול. וסוזי כבר הייתה בוכה בלילות בגלל שהמיטה הייתה קטנה מדי ולחצה עליה מכל הצדדים. וכך, השאירה אליזה את השכנה שלה לשמור על הבנות, ויצאה לתחנה. ובערב, השכנה המותשת והכעוסה, שלא הבינה לאן נעלמה אליזה למשך כל היום, כאשר התכוונה לצאת רק לשעתיים, קיבלה שיחת טלפון. גיימס פרנסיס היה עוד בעבודה, לכן היא הייתה זו שניגשה לטלפון. ומה שבישר לה הרופא, שהיה על הקו, כמעט גרם לאישה המסכנה להתעלף. האוטובוס של אליזה נכנס לתאונת דרכים, כאשר הנהג איבד שליטה על האוטובוס בעלייה הררית תלולה. היו ניצולים, כמובן, אך אליזה הייתה בין אלה שמתו. מיד אחרי שבישר את מה שהיה אמור לבשר, הרופא ניתק. עכשיו, הייתה צריכה השכנה המסכנה לשבת עם שתי בנות, שמצפות בקוצר רוח לשיבת אימן, ושעוד לא יודעת שהן יתומות, ולחכות לאביהן, שעוד לא יודע שהוא אלמן, ולנצור את הסוד הנורא הזה מפני הילדות. הבנות, אמנם, לא הקשו עלייה, ולא שאלו, להיכן נעלמה אימא, כי הלן כבר הייתה גדולה מדי, מכדי להטריד את השכנה בשאלות שכאלו, וסוזי הייתה עוד קטנה מדי בשביל זה. עד שגיימס פרנסיס חזר, הייתה האישה המסכנה על סף התמוטטות. מיד כאשר נכנס האב, היא נטלה את מעילה, ואמרה, באופן קצר וענייני: "הרגע התקשרו מבית החולים. אני ממש מצטערת, אך אליזה נהרגה בתאונת דרכים.", ומיד ברחה מן הבית. איש לא ידע, מה הייתה תגובת האלמן לבשורה, אך השמועה על מותה של אליזה עשתה לה כנפיים בכפר. היו כאלה שהגיבו ברחמים ובצער, והיו כאלו שחיככו את ידיהם בסיפוק ואמרו: "אמרתי, שהצער והיגון מבקר בסוף כל אחד."… כל הכפר נכח בהלוויה. המשפחה האבלה שכרה לשם כך אוטובוס שלם. התינוקת סוזי הושארה בבית עם אותה השכנה, ששמרה על הבנות ביום האסון. האב גם לא רצה, שהלן תיסע להלוויה. הוא חשב שזה יגרום לה למשבר נפשי חזק ביותר. אך זו האחרונה הפגינה כוח נפשי ובגרות מפליאים בשביל שמונה שנותיה. "אבא, אני כבר גדולה," היא אמרה, קופצת את שפתיה, "ואני גם רוצה להיפרד מאימא. סוזי יכולה לא לבוא, כי היא לא זכתה להכירה. אך אני הכרתי את אימא, ואני רוצה לבוא ולהיפרד ממנה.". בטקס הקבורה, הלן שמרה על שיוויון נפש מפליא. היא קפצה אגרופים, והזילה דמעות בשקט, בלי קול. היא ניגשה ראשונה לארון הקבורה, והשמיעה הספד, שכתבה בחרוזים. לסיכום, היא נשקה למצחה של אמה, והביטה סביבה, בחיפוש אחר אביה. אביה של הלן לא נראה, משום מה, בקרבת מקום. הוא הופיע כעבור כמה שניות, כאשר בידיו בקבוק וויסקי, והוא בקושי עומד על רגליו. הוא פילס לו דרך לארון הקבורה, והחל לבכות בקול רם, כמו ילד. הוא רכן שוב ושוב ונישק את אשתו המנוחה. הוא סירב להתרחק מן הארון, עד שנאלצו הקברנים לסלקו בכוח. זו הייתה טיפת האלכוהול הראשונה, שנכנסה לדמו שלו, ולחייה של הלן. מאז, כל יום שישי היה אותו הדבר: האב היה מגיע הביתה שיכור כלוט, מתנודד על רגליו, זורק על הלן, שהייתה יוצאת לפגוש אותו ולגעור בו, את החפץ הראשון שנקרה בדרכו, והלן למדה כבר לא להשאיר ליד הדלת חפצים כבדים או שבירים. סוזי הייתה בוכה ללא הרף בימים אלו, והלן הייתה זו שהייתה צריכה להרגיעה. הלן הפכה למנהלת המשק ולאמה של סוזן הקטנה. היא הייתה זו שלימדה אותה לדבר וללכת, בזמן שאביהן היה ישן שיכור בחדרו. כמובן, שהלן לא הייתה מוכנה להשלים עם מצב שכזה, ותמיד הייתה גוערת באביה, על כך שהוא משתכר עד כדי כך בכל הזדמנות שיש לו, במקום לדאוג לבנות ולבית. אך זה האחרון לא היטה לה אוזן. לו היו דאגות משלו. בינתיים, הוא היה המפרנס של המשפחה, ובסופי השבוע זו הייתה הדרך היחידה שלו להירגע. אך בקרוב במאוד, באה על ראשה של המשפחה השכולה מהלומה נוספת: גיימס פרנסיס פוטר מן העבודה, משום שהוא הגיע למשרד שיכור. עתה, המשפחה נותרה ללא פרנסה. שכנים רחמנים עזרו להלן לעבוד בבית, נתנו אוכל וכסף, אך משפחה ללא פרנסה היא עדיין משפחה ללא פרנסה. עכשיו, כל יום בחייו של גיימס פרנסיס היה יום חופשי, וזה אומר, שהוא היה משתכר עתה בכל יום ביומו. הוא אף לא ניסה למצוא עבודה אחרת. החסכונות המשפחתיים הספיקו כדי לחיות ולקנות וויסקי. וזה הספיק לו, בשביל להיות מרוצה מן החיים. אך הלן הייתה בעלת דעה אחרת. היא הייתה מנסה בכל פעם להשפיע על אביה, על מנת שיחזור לחייו הקודמים, אך כל זה היה חסר טעם. ויום אחד, משנואשה כבר לשינוי, היא הטיחה באביה, שחזר, כמו בכל יום, מחנות המכולת, כאשר הוא מתבלבל במילים ומתנודד על רגליו, את המילים, שאולי היו יכולות לגרום לו לחשוב קצת על דרך לשנות את חייו לטובה, אילו לא היה כוח המחשבה שלו ברגע זה זהה בערך לזה של סמרטוט: "תגיד, אבא,", היא אמרה בקול מתחנן, מביטה בעיניו, "מה הייתה אימא אומרת, אם הייתה רואה אותך הורס את החיים של כולנו בדרך שכזאת? היה בטוח, שהיא לא הייתה רוצה שתעשה את בנותיך אומללות…". אך במקום לגרום לאב להשתתק ולחזור בו ממעשיו, המילים האלה קוממו אותו. "מה!!?" הוא צרח בקול נוראי, שהרעיד את הקירות, "את מעזה להגיד שאימא לא רוצה הייתה שאזכור אותה?! בואי, בואי שאימא תראה את הבת שלה, שבוגדת בזכרה!". במילים אלו, האב תפס ביד אחת את בתו המנסה למחות, בשנייה הוא הוציא מן המיטה את סוזי הקטנה, שישנה בשקט שנת צהריים, וגרר את שתיהן למכונית. בפעם הראשונה מאז ההלוויה הם נסעו לבית הקברות. הלן צעקה כל הדרך, שאביה עושה מעשה, המשתווה לרצח, כשאר הוא נוהג בזמן שהוא שיכור, אך היא לא מנעה ממנו להמשיך לנסוע, עד שהטנדר חנה בקושי רב בחניית בית הקברות. האב יצא מהמכונית, גרר אחריו את הבנות, ניגש לקבר הקרוב ביותר לחנייה, וקרא בקול רם את שם המנוח. לאחר מכן, הוא ניגש לקרב הבא בתור וגם השמיע את השם של הנקבר בקול רם. כעבור שניים או שלושה קברים הלן מאסה בזה, גררה את אביה אל הקבר של אמה, ונתנה לו לקרוא את שמה על המצבה. מיד כאשר הוא ביטא את השם אליזה כרמיל, נפל האב על ברכיו, יבב בבכי שיכור, לאחר מכן נשק פעמיים או שלוש לתמונה של אליזה על המצבה. אז הוא קם על רגליו, והחל לצעוק לתמונה, שהבת שלה אינה מכבדת את זכרה, ושהיא מתחצפת לאביה. הלן הקשיבה להבלים האלו בשקט גמור, ורק אחרי שהאב מאס בזה בעצמו, הוא הפסיק ליבב, קם על רגליו, וגרר את הבנות חזרה למכונית. הלן הייתה מאושרת, שהנסיעה הזו נגמרה בשלום, אך בשבוע הבא קרה בדיוק אותו הדבר. עם הזמן, הנסיעות האלה בימי שישי לבית הקברות, כאשר האב שיכור כלוט, הפכו למנהג מטריד במשפחה. כל יום שישי היו שומעים השכנים צעקות מן החצר, שנגמרו בטריקת דלת המכונית, בהתנעת מנוע ובנסיעה. גם בבית הקברות, היו בדיוק אותן סצנות חוזרות על עצמן: בכי שיכור של האב, הטענות שלו כלפי הלן, ולבסוף, העזיבה הפתאומית בדיוק כמו ההופעה. הלן החלה לפחד מימי שישי. היא לא ידעה, מתי תיגמר הנסיעה באסון, שאין לתקנו. אך כל עוד הם היו חוזרים בשלום, הלן הייתה מאושרת מכך. ובשתי השנים, שבהן כל יום שישי היה אומר לגביהן נסיעה נוספת לבית הקברות, הבנות אף התרגלו לזה. אך בכל פעם, הלן הייתה מנסה למחות מחדש, ובכל פעם הייתה מקבלת סטירה ומוצאת עצמה במכונית. הם היו נוסעים לבית הקברות כל שבוע, אך האב שתה גם בימים אחרים. ריכוז האלכוהול בדמו הלך וגדל. ולבסוף, הריכוז הגבוה הזה גרם לו להתעלף ממש ליד ההגה. הלן לא הספיקה להעיר אותו, כאשר המכונית נתקלה במחסום הכביש, והמכונית נפלה מטה, לתהום.