מבוגרת בת שתים עשרה- פרק ראשון

האם זהו כוכב? הבהוב האור הזה נראה גדול מדי, מכדי להיות כוכב. אה, אני יודעת. זוהי השתקפותו של הירח המלא בתמזה…..
כך הרהרה הלן לעצמה, בעוד שהיא מתהפכת על משכבה, מתאמצת לשקוע בשינה. הירח נראה היה לה כפרצוף בוכה. כפרצופה של אחותה הקטנה, סוזן, אשר הייתה רק בת ארבע באותו יום מקולל. היא נפנתה אל אחותה הגדולה, שהייתה קוראת לה בקיצור לן, בפנים, המביעות לא פחד תמים, אם כי תחינה. "עזרי לי", אמרו עיניה. "תמיד בטחתי בך. עשי, אפוא, משהו! אינך רואה, כי מצבנו נואש!?". אך הלן הייתה באותו רגע כמשותקת. רק בדיעבד היא נזכרה בפנים הבוכיות שהפנתה אליה אחותה, ותמיד נזכרה לייסר את עצמה על כך, שלו נקפה אותו רגע אצבע ונתנה למכונית לצלול לתהום. היא לא עשתה ניסיון נוסף להושיט יד, על מנת להעיר את אביה, שהיה שיכור כלוט, ועל אף כך התיישב לנהוג… סוזן הייתה עוד קטנה, מכדי להבין את חומרת המצב. אילו הייתה אחותי קצת יותר מבוגרת, הייתה לעיתים מהרהרת הלן, אולי הייתה נוקטת עמדה משלה ולא הייתה נותנת לאבינו לדחוף אותנו למכונית. אך סוזי הייתה רק בת ארבע. היא עשתה מה שנאמר לה. ועל אף שלעולם לא אהבה לבקר בבית הקברות, להיטלטל בטנדר המשפחתי במשך כשעה וחצי בכבישים ההרריים (למה, לכל הרוחות, בנו את בית הקברות רחוק כל כך מן הכפר!?), להרים ולהניח אבן על גבי קברה של אמה, שבקושי זכתה להכיר, תמיד הייתה סוזי נכנסת למכונית בצייתנות מפליאה, ובניגוד להלן, לא הביעה כל התנגדות לכך, שברוב הפעמים, אביה היה מתיישב להגה שיכור. הלן, לעומתה, לא נתנה לשכלו של אדם, שעדיין לא הספיק לעכל את העובדה, שאשתו מתה, על אף שלוש השנים שעברו, לשלוט במצב. "אני לא אתן לך לנהוג בכבישים הנוראיים הללו במצב כזה!!" הייתה הלן צורחת ולופתת את משקוף הדלת ."רוצח במכונית!!". אך אביה היה רק גורר אותה לעבר היציאה מן החצר, וגוער בה בלשון לא יציבה. "אף חרק צייצן לא יגיד לי פה מה לעשות!!" הוא צעק על בתו, וליווה את דבריו ברקיעות רגליים נוראיות, שהרעידו את החצר. "איך את מעיזה לא לכבד כך את זכרה של אימך!? ההיסטריות שלך מפחידות את הקטנה!". "אלה שלך מפחידות אותה פי כמה!" הייתה חושבת בליבה הלן, בשעה שהביטה באחותה הקטנה, העומדת, על סף בכי ואובדת עצות, במרכז החצר. ילדים קטנים נוטים בדרך כלל להקשיב למבוגרים יותר, חשבה הלן אז. למרות שזוהי לא תמיד הבחירה הכי טובה. ברגעים אלה, הייתה ממלאת את הלן חמלה צורבת כלפי ה"קטנה" הזו (למרות שבתוכה פנימה, היא ידעה, סוזי מבוגרת בהרבה מארבע שנותיה), הגדלה בצל האלימות השיכורה הזו. היא הרגישה, שהיא האחראית לחייה. ובכל פעם, הייתה ממלאת אותה מחדש התקווה, שלפחות הפעם, היא תצליח לגרום לאחותה לא לנסוע. "סוזן!" היא הייתה קוראת מעבר לכתפה, חונקת את דמעותיה, שאיימו לפרוץ. "רוצי! הסתתרי! אסור לך להיכנס למכונית!". אך בכל פעם, הייתה נשמעת מאחוריי גבה אותה הצעקה. "סוז! עמדי על מקומך ברגע זה! (לפחות, היא ניסתה לברוח, הייתה חושבת הלן. הייתה תקווה.). הלן, את ילדה מושחתת. את תהרסי את הבת הטובה האחרונה שנותרה לי!" מילים אלה, ואת הבוז השיכור שנטף מהן, היה מלווה האב בדרך כלל בסטירה מצלצלת. הכאב הפיזי והעלבון הנורא, שהטביע בה יחד עם הסטירה אביה, שהכה אותה במו ידיו, היו גורמים להלן להשתתק, וההפתעה הייתה גורמת לה להרפות מן המשקוף. בן רגע היא וסוזן היו מוצאות עצמן במכונית, היו שומעות את המנוע שואג מן ההתנעה, ולפני שהלן הבינה, מה קורה, היא הייתה רואה את הנופים ההרריים חולפים על פניה במהירות של מאה קילומטר לשעה, וחשה את הטלטולים והקפיצות של המכונית. גם באותו יום, כמו בשאר הימים, אחזה הלן בלחייה הלוהטת, ניסתה לכבוש את דמעותיה וחשבה באירוניה על כך, שאביה תמיד מצליח להביא לבית הקברות משפחה אבלה ובוכה, למרות שאת הסיבות לאבל זה איש אינו יודע. לפני מות אמה, אהבה הלן להביט מן החלון בעת נסיעה. בכלל, היא אהבה נסיעות משפחתיות בטנדר הגדול והנוח שלהם. אך אחרי שאליזה כרמיל , אשתו של גיימס פרנסיס סטונר ואימן של הלן וסוזן סטונר הקטנות הלכה לעולמה אחרי טעונת דרכים מחרידה באוטובוס בין- עירוני, הלן החלה לפחד לא רק מלהביט בחלון בעת נסיעה בכביש, ובכלל מנסיעות. היא לא הבינה, כיצד אביה, שכבר איבד נפש קרובה אחת על הכביש הזה, מסוגל לסכן על אותו כביש ממש את שתי בנותיו האהובות כמעט כל שבוע…. בעת שהיא מהרהרת כך, שמעה לפתע הלן צעקה. צעקה צורמנית, רועדת. היא מיד זיהתה את קולה של אחותה. המחשבה הראשונה של הלן אחרי ההתעוררות (כנראה, חשבה הלן אחרי המקרה, שנרדמתי מרוב בכי), הייתה שהם כבר נמצאים במחוז חפצם, כלומר בבית הקברות, שסוזי מתעקשת לא לצאת מהמכונית, ואביה גורר אותה החוצה בכוח. אך זו הייתה רק מחשבה, או יותר נכון הבזק רגעי, שחלף מיד, כאשר הלן שמעה שוב את קולה של סוזי. "לן!" צעקה "הקטנה". "לן! אבא נרדם! אבא נרדם ! אני מפחדת! תעצרי את המכונית!". בן רגע עבר להלן הבלבול. היא הביטה לעבר המושב של הנהג, ואכן ראתה שם את אביה, כאשר ראשו שמוט בין ידיו, שעדיין נחו על ההגה. ראשו קיפץ בחוסר אונים, והביע תרדמה גמורה של כל חושיו. הלן לא הייתה צריכה להביט לחלון כדי להבין, שהמכונית עדיין נוסעת. כעבור רגע של שיתוק גמור היא התאוששה, ניתקה את חגורת הבטיחות ונרכנה קדימה. ברגע שהיא עשתה זאת, ראשה נחבט במושב הקדמי, והיא נפלה אחורה. זה היה האיתות הראשון לכך, שהמכונית יצאה משליטה באופן סופי. על אף החבטה החזקה, הלן עשתה ניסיון נוסף להעיר את אביה. היא טלטלה אותו וממש צרחה לו באוזן, שיתעורר. אך כנראה, שהאב לא נרדם, אם כי איבד את הכרתו בגלל ריכוז גבוה של אלכוהול בדם, כי הוא לא הגיב בשום צורה לניסיונות הנואשים להעירו. כעבור כמה רגעים של צעקות וטלטולים הלן שוב נהדפה אחורה, והפעם, היא כבר לא הצליחה לקום. היא הרגישה, איך המכונית נחבטת בסלע ענק על אם הדרך, ונהדפת ממנו ישירות לעבר התהום הענקית, שהופרדה מן הכביש רק בעזרת מחסום דק. הטנדר הגדול שבר את המחסום בקלות, וצלל מטה מטה, לעבר הלא נודע…… הדבר האחרון שזכרה הלן, כאשר שכבה על גבה בבית החולים, כולה עטופה בתחבושות, ודיברה עם פקיד המשטרה, היו הפנים המתחננות של סוזי, שהיו באותו רגע חיוורות באופן מחריד, ושבהן הלן הרגישה שהשאירה את חייה הקודמים…