מארה

מארה הייתה רק ילדה קטנה, ילדה קטנה ומסכנה. היא הייתה רק בת חמש שנים, אבל כבר היה לה סרטן סופני, כמו לגדולים.
הוריה של מארה הקטנה אהבו אותה בכול נפשם והצטערו בלי סוף על המחלה של בתם. האימא שקעה בדיכאון והאבא שקע בעבודה בניסיון להסיח את דעתו מהיגון. אך מהר מאוד הבהירו הרופאים שההורים צריכים להתרכז בבתם, להיות תומכים. כנראה שהאבא לא הבין והמשיך להתרכז בעבודה, אך לפחות האימא יצאה מהדיכאון והבטיחה לעצמה שתהיה חזקה, בשביל מארה הקטנה.
הטיפולים לא עזרו והמצב רק החמיר, מארה אושפזה ועברה לחיות בבית החולים. אימה של מארה הגיעה לבקרה בכול יום עם צעצועים חדשים וחיוך מאולץ, מתאפקת מלבכות כשהיא מלטפת את ראשה הקירח של בתה הקטנטנה והשברירית לפני שהיא נרדמת ומבטיחה שתראה אותה גם מחר, בעוד האבא הקר והמרוחק הפנה את עורפו למצב והמשיך לקבור את עצמו תחת ערימות של עבודה, עוצם את עיניו בחוזקה.
יום אחד הודיעו הרופאים שמצבה של מארה חמור ביותר ושכנראה תמות בתוך כמה שעות. האימא הגיעה בבהילות לבית החולים ומצאה את בתה שוכבת באפס כוחות על המיטה ובוכה. הרופאים מסביב התרוצצו וניסו לייצב את מצבה של הילדה ללא הועיל ומארה הקטנה רק רצתה שהכול יפסיק.
אחד הרופאים התקרב אל האם ואמר: "אני חושש שאין עוד מה לעשות בעניין, אני מציע שתיקחי את הדקות הבאות להיפרד מבתך."
האם כמעט פרצה בבכי, אך אז נזכרה שהיא צריכה להיות חזקה, בשביל בתה. היא הביטה בחיוך לעבר המיטה הרפואית שעליה שכבה מארה, התקרבה אליה וליטפה את פני הילדה המפוחדת. מארה נרגעה והפסיקה לבכות, אימה מחתה את דמעותיה בשרוול חולצתה וחיבקה אותה.
"אימא." לחשה הילדה בקול צרוד ומאומץ.
"כן, מתוקה?" האם הביטה בביתה במבט מלא חמלה.
"אני הולכת למות?" היא שאלה בקול נרעד ומפוחד.
"לא! מה פתאום?! מתוקה שלי הכול יהיה בסדר…" הרגיעה האימא.
"אז למה כול הרופאים דואגים?" שאלה הבת.
האם הייתה נבוכה לנוכח השאלה, "לא יודעת," היא אמרה, "אולי אחד המכשירים התקלקל. הם בטח כבר החליפו אותו…"
"אז למה אני מרגישה כאילו אני הולכת למות?"
ברגע שהשאלה יצאה מפיה של מארה, פרצה האם בבכי בלתי נשלט.
"אני הולכת למות, נכון?" שאלה הבת, "נכון?" היא הפצירה באימה לענות ופרצה גם היא בבכי. שניהן שכבו שם ובכו במשך כמה דקות, מחובקות זו בחיקה של זו. לפתע קמה האם, ניגבה את דמעותיה והחלה לשיר לביתה שיר ערש:
"נומי ילדתי קטנה, נהיה כבר מאוחר,
זה הזמן לישון עכשיו, נתעורר מחר.
השמש ברחה לה אל מאחורי הים,
זה הזמן לישון עכשיו, להצטרף אליה גם…"
הילדה נרגעה ועצמה את עיניה, האם נאנחה והחלה להתייפח, כול הדמעות שאגרה בניסיון להיות חזקה התפרצו באחת, עכשיו כבר לא היה בשביל מי להיות חזקה.