מאפיונר (כושל) בתפקיד: חלק ב'
צליל השעון המעורר הפסיק את תנומתי. יום חדש! הפעם היום החדש לא מלהיב ומבשר רעות. נשארו לי שישה ימים להביא לבסטיאן את הכסף. כבדרך כלל, צחצחתי את שיניי, החלפתי את כותונת השינה שלי בבגדי העבודה והכנתי לעצמי נס קפה ערב לחך. לאחר שגמרתי לשתות את הקפה וסיימתי לקרוא את העיתון, התחלתי לחטט במגירותיי, בחיפוש אחר ניירות ומסמכים שיעזרו לי למצוא כסף. פתחתי את המגירה הראשונה- היא הכילה סכין מפלדת אל-חלד, דבר מדהים ביופיו. הכנסתי אותה לכיסי. המגירה השנייה- הייתה מלאה בטישו. רובו היה מכוסה נזלת, ליחה, והפרשות שיוצאות מהפה. השלישית- הכילה את הדרכון שלי. הוא היה פג-תוקף. ואכן השערתי הייתה נכונה – אף אחד לא דומה לעצמו בתעודת הזהות ובדרכון. יצאתי לרחוב, פוסע לכיוון החנות של האדם הראשון שעלה לראשי: הסוחר בזהב. קשה להתמקח עם הגוץ השמן הזה, אבל ננסה. הדלת נפתחה בחריקה חלושה, והסוחר העיף מבט מעל לעיתונו. "תראו-תראו מה יש לנו כאן. ואסילי אחד שמעוניין לסחור בזהב." אמר בניסיון לעודד אותי. המראה המטופש שלו עודד אותי יותר ממילותיו. כנראה הבעת פניי הסגירה את מצבי האנוש. הצגתי לו את שעון הזהב שלי. "כמה זה שווה?" שאלתי אותו. "מאתיים רובל לכל היותר." ענה. "מאתיים רובל? זה אפילו לא עשירית מהסכום ששילמתי עליו!" צעקתי עליו. "זה המחיר, אין מה לעשות." השיב. "אני לא מוכר את הדבר הזה בפחות מאלף חמש מאות רובל!" אמרתי. "ואני לא קונה את הדבר הזה ביותר ממאתיים רובל." השיב. "תשמע, אחי, אם אני לא מוכר את זה בפחות משלושת אלפים רובל, אני עלול למעוד לכיוונך." אמרתי לו וכיוונתי את סכיני לכיוון צווארו. "ואסילי, אל תעשה משהו מטופש עכשיו. בוא נתפשר על אלף חמש מאות רובל." השיב. "אופס," אמרתי ומעדתי בכוונה לכיוונו של הסוחר. תחושת אימה הציפה אותו. פספסתי במילימטר את צווארו. "בסדר-בסדר! קח חמשת אלפים רובל ותסתלק לי מהעיניים!" צעק ושלף ממגירתו חמשת אלפים רובל. נראה שהם היו שם כמה עשרות שנים. נטלתי אותם והלכתי לביתי. עוד קצת מזומנים ייכנסו למזוודה הזו.
_______המשך יבוא…________________
תגובות (0)