מאפיונר (כושל) בתפקיד: חלק א'

לאחר שנים של פחד מהמשטרה, שנים שבהן נאלצתי להתחבא במקומות הכי מוזרים ולבצע מעשי זוועה, החלטתי החלטה. "אני פורש. אני חושב שכבר מיציתי ואין לי רצון להמשיך להיות חלק מהדבר הזה." אמרתי לבוס שלי. "בשמחה הייתי משחרר אותך, אבל יש בעיה אחת," אמר הבוס במבטאו הרוסי הכבד. "אתה זוכר, לפני תשע שנים וחמישים ואחת שבועות?" שאל אותי, כאילו ציפה שאזכור מה היה עוד שבוע לפני עשר שנים. "אה, לא אדוני, אני לא זוכר, בוס." אמרתי. הייתה לי תחושה שהוא יכניס לי עכשיו כדור בראש, אבל נראה כי פנייתי המנומסת קצת הרגיעה אותו. "לא זוכר, הא? בוודאי שלא זוכר. אף אחד לא זוכר מה אני עשיתי בשבילו!" צעק, ובהתחשב בהיותו גבר חסון וענק, הצעקה גרמה ללב שלי לצנוח עד לתחתונים. "אה, אני מצטער אדוני." אמרתי לו. "לפני חמישים ואחת שבועות ועשר שנים בדיוק, אתה החלטת לקחת חלק במאפיה שלי. אתה היית בחוב עצום, לשני אנשים. לראשון, נתתי מכספי שלי והוא מחק את חובך. את השני-" הוא העביר את האצבע שלו על גרונו. "אתה עוד לא החזרת את הכסף ששילמתי בשבילך. ואני לא שוכח חובות. אם אתה רוצה לעזוב, אתה חייב לתת לי את הכסף עד שבוע הבא. ואם לאו…" הבנתי את כוונתו. הייתי צריך לפרוע את החוב שנשכח, את החוב שגילו עשר שנים בשבוע הבא. "ואסילי, יש לך עוד שבעה ימים להביא לי את הכסף. אני רוצה אותו במזוודה, בשטרות של חמישים רובל* לא מסומנים. תפגוש אותי ב'תאטרון בולשוי' בחצות. אם תאחר ואף לו בדקה, אתה כבר יודע מה יקרה." אמר. "מה הסכום שאני צריך להביא?" שאלתי אותו. "מיליון וחצי רובל." ענה. איך לעזאזל אני משיג מיליון וחצי רובל? ואיך לעזאזל אני פורט את הסכום המפלצתי הזה בשטרות של חמישים? יצאתי מהחדר אל הרחוב הסואן. התקדמתי לעבר בניין אפלולי, עליתי במדרגותיו ונכנסתי לדירתי. התיישבתי על-יד שולחן הכתיבה והתחלתי לחשוב. יש לי בחשבון בנק אחד חמישים אלף רובל, בכספת שלי יש עוד עשרת אלפים רובל, סך-הכל שישים אלף רובל מתוך מיליון וחצי. זה בקושי ארבעה אחוזים ממה שאני צריך. נשכבתי לישון, בתקווה שמחר אמצא קצת מזומנים כדי לשלם לסבסטיאן.

_______המשך יבוא…____________