מאמא אמא ואני

כשהמורה נכנסה הסתכלתי עליה והייתה תחושה חזקה שהיא יודעת את הסוד הגדול שלי. לא היה לי כוח להתעסק עם שאלות חסרות טאקט אז פשוט השתמשתי בתחבולה הישנה והטובה ושיקרתי שנפל לי העיפרון. כדי שאני לא יצטרך להסתכל לפורמטיבית הזו בעניים בזמן שהיא מדברת. לשמחתי הרבה הטריק עבד לי ובזמן שהיא הרצאתה לה בנחת על יום המשפחה אני לא יכולתי לראות את המבט הנוקב שהיא נעצה בי כי התחבאתי מתחת לשולחן "הייתי רוצה שלכבוד היום המיוחד הזה כל אחד מכם יספר לחברים כאן קצת על עצמו ועל המשפחה שלו" היא אמרה בקול המרדים שלה. חבר של יובל נתן לי בעיטה קטנה בנעל. החבר המדהים הזה הוא הכיר את כל המשפחה שלנו וידע טוב מאוד את ההיסטוריה שלי ושל מאמא, הוא כתב במהירות משפט על פתק שקרע משולי מחברתו וזרק אותו על הרצפה. הוא ככל הנראה ידע שאם הוא יגיד אותו בקול רם היא תעיף אותו על טייל ישרות למנהלת.
פתחתי מיד וקראתי "תהיה אמיץ בא לי שתשאיר אותה בהלם" איזה חמוד חייכתי מתחת לשולחן. הוא אוהב אותי ודואג לי… באותו רגע ידעתי מה עליי לעשות לא בשבילי בשלו ובשביל מאמא. חזרתי והתיישבתי בכיסא וראיתי את יובל שישוב לידי מחייך ומסמיק כאילו גם הוא מתרגש בשבילי. הרמתי את היד יפה יפה ואמרתי בכל הנימוס שהצלחתי לגייס "המורה אפשר להיות ראשון?" "בטח" היא אמרה חיוכה הרגיש לי מאוד מזויף. מבטה היה מלא סלידה, והיא בכלל לא הסתכלה עליי שהיא אמרה את זה, היא הסתכלה הצידה כאילו אני איזה שמש מסנוורת. נעמדתי מול כאילו זה היה טקס חשוב, ואז היא עשתה את הדבר הכי גועלי שהיא הייתה יכולה לעשות. " אני ממש מצטערת להפריע לך חמוד, אבל בדיוק עכשיו נזכרתי שהיום שכחתי את כוס הקפה שלי בחדר מורים, אתה יכול בבקשה להביא לי אותה?" השתפנתי כי הבנתי טוב מאוד שמה שמפחיד אותה זה לא הכוס קפה שהיא שחכה, מה שמפחיד אותה זה הסיפור המיוחד שלי ושל המשפחה שלי. לגלות שיש בעולם משפחה עם שני האימהות, וילד אחד שחיים טובים ומאושרים ואפילו "רגילים". זה הפחיד אתה כל כך שאפילו לא הייתה מוכנה לשמוע את הסיפור. נפגעתי מאוד לא רק בשבילי, נפגעת בשביל מאמא ואמא שלי, וגם בשביל יובל שרצה לעשות משעה טוב. אבל אני כמו פחדן לא אמרתי כלום, ורק הלכתי לדלת ויצאתי להביא לה את כוס הקפה שלה. אחרי שטרקתי את הדלת בעדינות כדי לא לראות לה שאני כועס, שמעתי אותה אומרת מבחוץ, "עד שהוא יחזור מישהו אחר רוצה לספר?" אין היא פשוט מכשפה אמרתי לעצמי בלב והתחלתי לבכות…