מאוחר מידי

הן היו שלוש בנות…זוהר,סשה ומישל. השלישייה הנצחית… תמיד ביחד. שום דבר לא יכול להפריד בינהן. הן תמיד נראו מאושרות. כמובן שלכל אחת היו בעיות משלהן אבל ביחד.. הן שכחו מהכל. לסשה היה אבא חורג. הוא היה ערבי אבל סשה עצמה הייתה רוסיה נוצריה. לא.. זה לא הפריע למישל וזוהר. האבא החורג של סשה היה אדם רע. ברבים.. הוא התנהג כמו אדם נחמד. וככה מישל וזוהר הכירו אותו. ערבי נחמד.. טיפה נוקשה כי הוא לא נתן לסשה לצאת עד מאוחר אבל זה היה מדאגה כלפיה. לאט לאט סשה התחילה להפתח.. היא סיפרה שהיא וג'לל כל הזמן רבים,שנמאס לה ממנו.. שלאמא שלה לא אכפת ושהיא חושבת שכל מה שהוא אומר זה קדוש. היא סיפרה שבכיתה ב' הוא הביא לה סטירה בגלל שהיא בכתה ואחותה התינוקת ישנה. היא כבר ברחה כמה פעמים מהבית בגללו וברחה לאבא האמיתי שלה. אבל בגלל הסדר בית המשפט הוא היה מוכרח להחזיר אותה אל אמא שלה. "הוא רק רוצה שאני אעוף מהבית,הוא לא נותן לי להיות מאושרת, הוא שונא אותי." היא סיפרה לבנות.
"נשבעת לך שבאלי להרוג אותו.. אני אפילו מתנדבת לעשות את זה!" אמרה מישל.. הסדיסטית של החבורה.
"תפסיקי לדבר ככה!!" אמרה זוהר, היא לא אהבה שמישל מדברת ככה.
סשה בכתה, נמאס לה לריב איתו,נמאס לה שאמא שלה חושבת שכל מה שהוא אומר זה קדוש! נמאס לה שהוא תופס אותה בדברים קטנים,מנצל אותה.
"אני צריכה להגיד לו תודה.. על זה שהוא נותן לי לגור בבית שלו.. כי הוא היה יכול לשלוח אותי לפנימייה ממזמן!! או לאבא שלי!! אבל הוא לא עושה את זה" אמרה סשה מבעד לדמעות.
"הוא צריך להגיד לך תודה. את עושה כל מה שהוא מבקש, את מנקה,ומטפלת באחותך והולכת לשלם חשבונות!! הוא צריך להודות לך!" התפרצה זוהר. בינתיים מישל תכננה איך היא הורגת את ג'לל באיטיות ובכאב על כל הסבל שהוא גרם לסשה ב-10 שנים.
"נמאס לי מהמדינה הזאת… ברוסייה היינו משפחה מושלמת. אני אמא שלי ואבא שלי. הכל היה טוב. עלינו לארץ רק בשביל לקנות פה דירה ואח"כ להשכיר אותה וכל קיץ לבוא לפה. היינו צריכים לגור פה שנתיים -שלוש לא יותר.. ללמוד את השפה.. אבל בשנתיים האלה אמא שלי התחילה לצאת עם ג'לל והשאירה אותי עם אבא שלי לבד. עד שנשבר לו. אני שונאת את המדינה הזאת, שונאת את ג'לל, שונאת את החיים שלי!! אני רוצה את החיים הישנים שלי!" בכתה סשה.
"עוד 3 שנים…3 שנים ואת עוזבת את הבית שלו, 3 שנים ואת חופשייה ממנו. תוציאי רישיון,תקני דירה באילת.. כמה שיותר רחוק ממנו,וזהו.. את פתורה ממנו.. נראה איך הוא יסתדר בלעדייך." אמרה זוהר.
מישל ישבה בצד,, הקשיבה לכל מילה אבל לא הוציאה שום מילה, היא עדיין תכננה איך היא רוצחת אותו לאט ובסבל. היא החליפה איזה 5 תוכניות.. כל אחת הייתה יותר טובה מקודמתה.
"תברחי אליי.." אמרה לבסוף מישל.
"מה?" אמרה סשה.
"תברחי אליי… תארזי מזוודה ותבואי אליי ללילה… מצידי תגורי אצלי.. אמא שלי לא תגרש אותך זה בטוח" אמרה מישל,עדיין מתכננת בראשה תוכניות.
"את רוצה שג'לל יהרוג אותה לגמרי!?" אמרה זוהר.
"ככה נוכל לדעת אם באמת אכפת להם." אמרה מישל.
"אני אשאר" אמרה סשה.."לפחות בינתיים"
הן דיברו ודיברו, הרגיעו את סשה והורידו את מישל מהתוכניות שלה. ככה זה המשיך במשך תקופה.. הם רבו, סשה בכתה וכעסה.
"יום אחד.. זה יהיה מאוחר מידי.. הוא לא ישלוט בכעס שלו.. או שהיא לא תחזיק יותר וזהו.. אין יותר סשה" אמרה מישל.
"ילדה! תרגעי! שום דבר כזה לא יקרה!! הוא יודע מההשלכות של המעשים שלו. הוא יכנס לכלא, יקחו ממנו את רגד." אמרה זוהר.
"דבר אחד אני יודעת.. הוא לא ישאיר את רגד ואת קטיה לבד.. הוא אוהב אותן יותר מידי.. אבל את סשה הוא לא אוהב… היא כלום בשבילו. היא הבת של אישתו הנוכחית. זהו!" אמרה מישל. היא לא יכלה לדמיין את החיים שלה בלי סשה. היא ידעה שאם משהו יקרה… אם היא תתאבד או תרצח ע"י ג'לל היא לא תשלוט בעצמה והיא תרצח את ג'לל.. לא בדרכים הסדיסטיות שעברו לה בראש אבל בדרך הכי פשוטה שיש. סכין אחת בלב. אולי זה בכלל לא יהרוג אותו? בגיל 15 הוא הגיע לבית חולים כשסכין תקועה בחזהו. הוא הלך ברגל חצי עיר עם הסכין זאת בחזה וזה לא עצר אותו. חשבה מישל לעצמה. אבל אני אמצא דרך להרוג אותו אם הוא יתן לי סיבה. קבעה מישל.
הן יכלו לעצור את זה.. ללכת למשטרה,להתלונן עליו כי הוא לפעמים הרביץ לה.. לפעמים "בורח" לו לפי מה שסשה אומרת. אבל הן לא עשו כלום. ויום אחד פשוט היה מאוחר מידי. מצאו אותה תלויה על עץ מול החלון של החדר שלה עם פתק. :נמאס לי.
מישל וזוהר בכו,התאבלו…"אמרתי לך.. אמרתי לך שיום אחד יהיה מאוחר מידי." אמרה מישל לזוהר.
"אני יודעת.. אבל לא חשבתי שזה יקרה." אמרה זוהר.
מישל נזכרה בקביעה שלה. אם הוא יתן לה סיבה… היא תהרוג אותו.. לא משנה איך.. העיקר שימות. היא הלכה הביתה. לקחה את הגרזן של אבא שלה. היו לו הרבה כלי עבודה אחרים אבל היא החליטה לקחת דווקא את הגרזן. הוא שרד סכין בחזה… הוא לא ישרוד גרזן בחזה או בראש. חשבה. היא לא רצתה לרצוח אותו… אבל היא לא יכלה לחיות עם המסקנה שהוא ימשיך להסתובב חופשי אחרי שבגללו התאבדה החברה הכי טובה שלה. היא התגנבה מאחוריו יום אחד. היא רצחה אותו. היא התקשרה לזוהר. נפרדה ממנה.. סיפרה לה מה עשתה ושהיא הולך להתקשר למשטרה להסגיר את עצמה. היא חייגה 100. "רצחתי בן אדם, הוא היכה את החברה הכי טובה שלי, היא בכתה בגללו והתאבדה בגללו, אני מצטערת, אני מודעת למעשיי. ואני מוכנה לשאת בתוצאות." היא אמרה ונתנה את המיקום שלה. תוך 5 דק' האזור התמלא מכוניות משטרה. 8 שנות מאסר. זה העונש שהיא קיבלה.
"8 שנות מאסר זה כלום לעומת 11 שנים של סבל וההתאבדות שסשה נאלצה לעבור." אמרה מישל לסוהר בבית הכלא…