מאוחר מדי?

לפעמים הוא אוהב להביט בתמונות שלה,
הוא כבר לא יודע מה הוא מרגיש בכלל לגביי זה.. הוא סתם עושה את זה לפעמים, אולי מחייה את קיומה בראשו.. אולי גורם לעצמו לחשוב שהיא עוד פה, עוד הקטנה שלו…

פעם, היה לו כואב לראות תמונות שלה.
כי כל פעם בה היה עושה כך, היה נזכר באותן תקופות יפות, באותם רגעים בהם בילו ונהנו.. ואהבו. כל הצחקוקים והחוויות, כל החיים שהשתנו לו ברגע שהיא נכנסה לחייו ונתנה לו טעם אחר וצבע שלא השתווה לשום דבר שהכיר עד אז.
ובו בזמן היה יודע- יש לה את האפשרות לחזור. אבל היא לא חוזרת.
יש לה את האפשרות להישאר בחייו, אבל היא לא נשארת….
יש לה אפשרות להיות ממש פה.
אבל היא בחרה שלא.
זה היה כה כואב לעמוד מול האמת. מול הבחירה שלה.

את הבחירה הזו היא עשתה בגיל 18.
כשהוא, ואמא שלה היו עוד לפני תהליכי הגירושין..
"נמאס לי מכם. אני לא יכולה לסבול את חוסר היכולת שלכם לפתור דברים בינכם לבין עצמכם. למה אני זו שצריכה להיות המבוגר האחראי בין שניכם?! כל החיים העמדתם אותי ביניכם. בלי להבין בכלל מה זה יעשה לי."
אלו היו עיקרי הדברים שהיתה אומרת אחרי כל מריבה קולנית של ההורים שלה. בהם ניסתה להוות את קול ההגיון ולגרום לכל אחד מהם להבין את הצד האחר, ולהתחשב.
אז אולי זה לא מפתיע כשבגיל 18, כשהתגייסה לצבא, כל מה שרצתה זה להתנתק מהם. כך, חשבה, אולי כשימצאו את עצמם לבד, אולי יוכלו להתסדר לבד.

אז היא התגייסה ליחידה בהחלט מיוחדת בחיל הים… שדרשה ממנה באמת להיות בים, פיזית, חודש רצוף, כל פעם מחדש.. רק בודדים שמאוד לא אכפת להם מתנאי יציאה כאלו הביתה, משרתים בתפקיד שכזה. ולה לא היה אכפת.
היא אהבה מאוד את האנשים ששירתה איתם, ומטבעה תמיד רצתה שירות צבאי משמעותי. ושם- היא באמת הרגישה שהיא תורמת.
ומעל לכל, רצתה ללמד לקח את הוריה. היא כל כך כעסה על כך שלא מצאו בעצמם את היכולת לשקם את הזוגיות שלהם.
היא לא היתה חוזרת הביתה. היא לא היתה מעוניינת לראות אותם. כמה כעס היה בה…
עד כדי כך שעקרה את עצמה מהסביבה בה גדלה, והעדיפה לישון בבית החייל, ובבתי חבריה ליחידה, במקום לחזור הביתה.
הכעס והעקשנות גברו על הגעגועים.. מי היה מאמין?

הילדה הקטנה שלו מתנהגת כבודדה בעולם בגלל הטעויות שלו…
ואמא שלה… איך מזוג האוהבים שהיו פעם הם הגיעו למצב כזה?
מאז שהילדה עזבה לצבא, אשתו עברה ליחידת דיור אחרת, לא יכלה לסבול להיות רק איתו בבית.
היא באמת חשובה לו. היא פשוט היתה כל כך מעצבנת בשנים האחרונות. כל כך זרה. איפה האישה שהכיר?… לא היה יום שלא חשב על בתו ועל אשתו.. זמן לחשוב זה בערך הדבר היחיד שהיה לו. 'אני חייב לפחות לנסות. לא רק בשביל הבת שלי אלא גם בשבילי..' אמר לעצמו יום אחד.

"אורה.. אני כל כך מצטער." כך פתח כשהגיע באותו ערב אליה לדירה.
"אני יודע שלא הייתי בסדר. אני יודע שלא הייתי שם כשהיית צריכה אותי. אני יודע שלא התנהגתי כמו גבר. כמו הגבר שהיה צריך לעמוד לצידך בכל מצב ולדאוג שיהיה לך טוב.
אני לא יכול לעמוד במציאות הזו, אני מתגעגע למשפחה שלנו.
אני לא יכול לחזור לבית ריק. אני לא יכול לחיות בלי מעיין הקטנה שלנו… אני לא יכול לסבול את המחשבה שהיא בכוח מתנתקת מאיתנו… כה כעוסה…
ולמען האמת. אני מרגיש אידיוט. על שויתרתי על אהבה עם אישה כמוך."
"אדי… היא לא מוכנה לשמוע ממני" היא התחילה לפרוץ בבכי.
"אני יודע.. גם ממני"
"אני גם מתגעגעת למשפחה שלנו.. למה הגענו למצב הזה" היא לא הפסיקה לבכות, והוא עטף אותה בחיבוק חם ואמיתי ששניהם לא חוו כבר שנים.

"בואי נשקם את החיים שלנו. בואי נעשה עכשיו את מה שלא הצלחנו לעשות כבר הרבה מאוד זמן- בואי נדבר על הכל בינינו. אני רוצה את החיים שלנו בחזרה." היא הנהנה בראשה מבעד לדמעות..
"כי גם היא היתה סולחת לנו, אני לא רוצה לחיות בלעדייך. אני רוצה את שתיכן בחזרה בחיים שלי."
"אדי… גם אני. למה רק עכשיו אני שומעת על זה?" הדמעות לא הפסיקו לזרום והיא שבה לחיבוק בין זרועותיו..
באותו לילה הם ישבו ודיברו על הכל.
החל מהפגישה הראשונה שלהם, זכרונות מחופשות, והלידה השמחה של מעיין… זכרונות מילדותה… ופחות או יותר- כל החיים שהם בנו יחד וחוו יחד.
הם גם דיברו על כל הדברים הכואבים. והסכימו ששניהם התנהגו בטיפשות. כל אחד סיפר על איך דברים נראו מהצד שלו, ברוגע, אבל לשם שינוי גם כל אחד סוף סוף הקשיב לרגשותיו של הצד השני.. הם הצטערו על הרבה דברים יחד, ביקשו סליחה.. בכו יחד.. ולבסוף חייכו אחד לשני.

"זה כזה בזבוז. הגבר שלי פה לפניי. פה לידי. ואני הייתי מוכנה לא להילחם עלינו?.." אמרה אורה. ואדי מיד השיב לה: "זו היתה טעות לא קטנה גם מצידי… למה היינו צריכים את מעיין שתדבר בהיגיון? למה לא יכולתי להתעלות על עצמי ולזכור איזו אישה את…"
"תספר לי… איזו מין אישה אני?…"
"אישה חכמה. יצירתית. ניחנת בכל המעלות הטובות.. אשת חיל, מבשלת מעולה, אמא מעולה… והכי יפה בעולם! מבפנים ומבחוץ. והדבר ששכחתי בכל הזמן הזה, שאת האישה שלי.. החצי השני שלי… כמה דפוק הייתי בכל אותם המריבות."
"שנינו היינו…. בהחלט שנינו.", ואז התחילה לשיר לו: "לקח לי זמן כדי להבין… אתה שייך לי! כמו שאני שייכת לך. כמו שאני אוהבת אותך! בוא לא נשמור דברים יותר, ונדבר…"

היא תמיד היתה שרה לו, מאז שהיו זוג צעיר… תמיד מצאה איזה שיר שהביע בדיוק מה שרצתה להגיד, ואז היתה שרה לו… מסתכלת עליו ומחייכת. והוא תמיד היה מוקסם. גם עכשיו.

באותו לילה הם ישנו מחובקים. וביום שלמחרת, החליטו לנסוע לבסיס של מעיין.
לטלפונים לא ענתה להם, אבל זה לא היה חדש… היא בדרך כלל לא היתה עונה.. רק מדי פעם, ורק לשיחות קצרות בהן אמרה שהכל בסדר ושאלה קצרות לשלומם. גם הפעם לא ענתה, והם, ששמחו על ההרגשה ששבה להיות ביניהם, רצו מאוד לראותה. רצו כבר לספר לה על הטוב שקרה פתאום בחלקם.
אכלו ארוחת בוקר- שקשוקה, ארוחת הבוקר האהובה על שניהם. ארזו קצת ממיני מאכלים וכל טוב על מנת להביא למעיין וחבריה, ויצאו מקיבוץ דפנה, לעבר הבסיס של מעיין.
הדרך עברה בנעימים.. הדליקו את הרדיו ושרו יחד בקולי קולות…

הם הגיעו לתחנת הדלק שליד צומת עמיעד, ואורה הלכה לקנות שם קצת שוקולדים וחטיפים בשביל בתה.. ואדי נשאר במכונית.
בעודה בוחרת את המתוקים, בטלויזיה הופסק השידור והתחיל מבזק חדשות. בדיוק כמו זה שהתחיל גם ברדיו: "הותר לפרסום כי במהלך הלילה הותקפה צוללת ישראלית בלב הים. טכנאית הצוללת נהרגה, וישנם כ-10 פצועים במצב קל עד בינוני. הכוחות התוקפים נוטרלו, והפצועים פונו לבית החולים"

את השניות הבאות היה אפשר למדוד כנצח. אורה הרגישה שהלב שלה נופל.
אדי הרגיש כאילו ירו בו בחזה.
ולשניהם המחשבה 'רק לא היא'.

והמחשבות שרצו בראש, והחישובים.. כמה טכנאיות יש בצוללת.. כמה צוללות יש.. ההסתברות מאוד קטנה, אבל הם לא באמת יודעים… רק מקווים
'רק לא היא…'

.
.
.
ביום שאחרי, כבר נערכה ההלוויה שלה.
פה, זו כבר לא היתה הבחירה שלה.
.
.
.
.
.
.
עברו 16 שנה מאז מותה.
לפעמים הוא אוהב להביט בתמונות שלה,
הוא כבר לא יודע מה הוא מרגיש בכלל לגביי זה.. הוא סתם עושה את זה לפעמים, אולי מחייה את קיומה בראשו.. אולי גורם לעצמו לחשוב שהיא עוד פה, עוד הקטנה שלו…

__________________________________________________________________
את אשתו לא עזב לרגע. הוא הרי כבר למד את השיעור… הם לא רבו עוד לעולם, ומדי פעם בכו ביחד ולחוד על הקטנה שלהם שאיבדו…. על הזמן שהיה להם איתה, שהיה יכול להיראות אחרת.

אור, שנולד 3 שנים לאחר מותה, כבר בן 13. ואגם, כבר בת 8.
הם ראו בשני ילדיהם האחרונים את כל הטוב שהיה באחותם הגדולה… ואותם, הם גידלו בבית מלא הרמוניה ואהבה.