מאה שאלות ואפס תשובות

מאה שאלות ואפס תשובות .
שואלת , לא מוכנים לענות .
מסתגרת עם עצמי , לא יודעת על מי לכעוס . העיקר , לכעוס .
שידעו שאני פה , קיימת , לא מרוצה מהם .
מאה שאלות אני שואלת , ולא מקבלת ולו תשובה אחת .
כועסת , קשה לי . למה אף אחד לא מבין ? ומנסה ?
אבודה בין ים של אנשים , כל אחד יודע מה הם רוצים .
לא כסף , לא הערצה , לא סליחה . תקווה . ואהבה .
למי הם מחכים ?
לה . לא לי . הלוואי והייתי היא , מלכת השמיים . העולם .
אבל אני… כלום בשבילם . רק נערה , וזהו .
רק ילדה בין ההמון , וכלום מעבר לזה .
סוגרת את עצמי , שיבינו . לא רוצה שידעו מי אני באמת ,
רוצה שקט , שקט שיגיד הרבה .
שיגיד מה שהוא צריך , שיפרוק מה שמתרחש בלב שלי .
שסוף סוף יגלה . סוחבת כבר שנים , משא , כבד כמו אבנים .
והכאב המר , כל פעם מחדש . דמעות עולות בעיני .
להמשיך ללכת , בדרך , הלאה . לאהוב , לקוות . להצליח .
מילים יפות . לפעמים עושות המון – ולפעמים כלום .
כאב מפלח את עצמותי . למה דווקא אני ?
מאה שאלות ואפס תשובות יש לי .
רוצה לדעת , לגלות מה שחסר . להשלים את הפאזל , את מבוך חיי .
מסתובבת חסרת אונים , והשאלה אחת ויחידה :
מתי יהיה טוב ?