לקום בבוקר חשוך (תקראו. זה סיפור קצר)

אוזניי מעירות אותי ברישרוש העלים הנופלים על עדן החלון.
כמו כל בוקר סתווי אופייני.
אוזניי קולטות את קולותיהם של הכלב הנובח, האחות הממהרת, וקריאת הבוקר המוכרת של אמא הקוראת לי לבוא לשתות משהו.
אני שואפת פנימה את האוויר הצח שאני כל כך אוהבת בבוקר וגם יחד את ריח הטוסטים והעוגות שאמא מקפידה לאגור בשבילי.
נחמד שהיא דואגת לי.
אני לפעמים תוהה לעצמי מה יקרה אם היא תדע…
לפעמים?
תמיד.
אני דואגת לשמור זאת בסוד.

התעוורתי בגיל 13.
ראייתי נחלשה מפעם לפעם..
עד שחושך השתלט לי על הדרך.
לא רציתי לגלות לאף אחד,
במיוחד לא לאימי.
מצבנו הכספי בבית לא מרקיע שחקים.
ואני לא אוכל להרשות להורי לבזבז ולא פרוטה אחת עלי.
הם עסוקים רוב הזמן.
בעבודה.
אין להם זמן לשמוע את ציוצי הציפורים שמברכות אותם בבוקר.
מאז שאיבדתי את ראייתי,
אוזניי הפכו למדריכי הטיולים של חיי ושל שבלי החיים שאני עוד אדרוך עליהם.
למרות הכל, אני מאושרת.
עצב לא מנחם רגעים.
הוא רק בונה קיר שלא נותן לאף אדם לעבור בו.