“לקבל את האחר” (אלימור & chan)

לא אותו הצבע, לא אותה סביבה,
אותו הדם אבל לא אותו מוצא.
האחד מופלה בצבעו והשני חי בתוך כלא,
של גזענות ואפליה, ועוד כמה תכונות כאלה.
סובל מאלימות כי קוראים לו "האיתיופי",
רואים בו רק כיעור ומתעלמים מהיופי.
אין לו אופי ואין לו דמות,
רואים בו רק אמצעי לאלימות.
נתפלים אליו כאילו היה איום גרעיני,
אויב של המדינה, אויב פנימי.
שלא עשה כלום, שלא עשה שום דבר,
רואים בו רק עברין לשעבר.
כי הוא ניסה לדבר עם שוטר וקראו לזה תקיפה,
ניסה לדבר וקראו לזה חוצפה.
לזרוק אותו בגלל צבעו לכמה שנים בכלא,
אבל הוא לא 'נצ" אז מה הפלא?!
מתי יבינו שצבע לא משחק תפקיד,
שבבצפר קוראים לו "האיתיופי" ולא התלמיד.
קורעים לו את האישיות ומכניסים אותו לקופסא,
הוא מנסה להרים את הראש מתוך הבור של הבושה.
מרגיש נחות כי זה מה שהחברה מכתיבה לו,
תופס מעצמו פחות כי זה מה שהחדירו לו.
במקום להתייחס אליו כאחד האדם,
רק חושבים איך לסחוט ממנו את הדם.
אז מה עם הוא שונה? זה הופך אותו למאפיונר?
ועם הרוב היה שחור? והלבן היה פחות?
אם היו מסתכלים עליכם כאילו יש לכם סכין בכיס,
יחשדו בכם תמיד, איך זה ירגיש?