לפרוש כנפי מלאך, לתחרות של רועי

מתישהו זה עוד ישתנה. מתישהו הם יבינו. זה לא הסוף. זאת רק ההתחלה.
אני פורשת ידיים לצדדים בחוסר חשק, מביטה למטה. האנשים, המכוניות והבתים נראים כל כך קטנטנים. אני בבניין של כעשרים קומות. אני עומדת חצי רגל בחוץ, חצי רגל בפנים, ואני מחכה שיקרה משהו. אומץ וטיפת הגיוניות לא קיימים אצלי.
אז מה אני עושה פה? אני באמת רוצה לעשות את זה לעצמי? אין לי תשובה לאף אחת מהשאלות האלו.
אני באמת יכולה פשוט לפרוש כנפיים ולעוף אל מקום טוב יותר.
אני לא רוצה את זה? ברור שאני רוצה. אני עלובה פחדנית ורכרוכית. אני פשוט מפחדת להודות שאני רועדת מפחד. לא כל יום הולכים לבניין באמצע עיר מסריחה והולכים לקפוץ. לא כל יום.
אני רוצה שזה יהיה יום מיוחד. אני מתגברת על כל האומץ. מרימה את שתי רגליי. פוסעת צעד קדימה… ואז עוצרת.
איך אבא ואמא יחשבו על זה? הם יהיו באבל ימים רבים, אני יודעת.
אני לא רוצה לעשות להם את זה. הם ההורים שלי.
ומה עם מישהו שהייתי רוצה להעביר איתו את החיים שלי? מה עם חבר שלי?!
הכול יילך. קפוט. נאדה. כלום!
החיים שלי ילכו לעזאזל. אני אמות. הכל ייגמר. ואני רוצה את זה?!
כן! כי ממילא החיים האלו לא משהו. אבל עדיין, לפחות, למצות אותם עד הסוף, לא?
לא.
אני לא הולכת להמשיך לסבול יותר בגלל הילד המפגר ההוא מט'. הילד שבגללו נהרסו לי החיים.
אח שלי, הוא… הוא אוטיסט.
הוא נולד ככה. גילינו את זה בגיל שנתיים. אני גדולה ממנו בארבע שנים. וגם עכשיו כשאני נזכרת בו יורדת דמעה קטנטנה שמבצבצת אי שם בעיניים שלי. היא נוטפת אל הרחוב והכביש הסואן. מעניין מה קורותיה של הדמעה עכשיו. אחרי שנפלה, מה שאני הולכת לעשות בקרוב.
אז, אח שלי למד ודיבר ושיחק כמו ילד רגיל לגמריי. הוא היה בסדר גמור. לא הייתה שום בעיה איתו. והוא לא ידע על היותו אוטיסט. זה פשוט קצת הפריע לו… בעיות קשב וריכוז וכל מיני דברים כאלו.
כשאח שלי הגיע לכיתה ה' אני הייתי ו'. הרי הוא נשאר שנה יותר ממני בגן. בגלל הבעיות המפגרות האלו.
אני מביטה לשמיים התכולים. לאוויר הרענן והעוצמתי. ולנשיפות והנשימות הארוכות שלי. ולעוד דמעה קטנטנה שיורדת אל התהום העמוקה.
היה איזה ילד מעפן, ערס, שתיין על, הוא היה רע. שמו היה ג'יימס. הוא אהב להתעלל בכולם מלבד החברים שלו. אח שלי היה מסומן אצלו. אני זוכרת את אותו יום מר. אני נפצעתי. הוא בא לעזור לי. אח, כמה הייתי נותנת כדי להחזיר את הזמן אחורה ולגרום לו ללכת משם. 'להקריב' את עצמי למכונת ההשפלות שנקראת ג'יימס פרופוקולר. ג'יימס החרא. בגללו החיים של כולנו נהרסו. בגללו והאגו המנופח. אם הוא לא היה אני לא הייתי כאן, באמצע העולם, על גג מטונף של איזה בניין. אני הייתי יושבת לצידו ומחבקת אותו חזק חזק. אני רוצה להיכנע כמו שהוא נכנע. אח שלי, הוא היה יכול להיות איתנו היום. אבל הוא הלך בכוחות עצמו. אחרי שהוא כעס עלינו שלא סיפרנו לו את האמת. וגם אז היה קשה לו להבין. הוא היה רגיל! פשוט היו לו כמה הפרעות! ג'יימס קילל אותי והרביץ לי ואז הוא הגן עליי ודחף את ג'יימס לקיר. זה לא היה מהלך מתוחכם במיוחד. ג'יימס כעס. הוא התחיל להשפיל את אחי ואמר שהוא סתם אוטיסט מטומטם ושאין לו חיים. ושבחיים הוא לא יהיה כמו בן-אדם נורמלי. ושהוא צריך להתבייש בעצמו.
לקח לאח שלי זמן לקלוט מה הוא אמר. הוא התקשה להבין. הוא שאל אותי אם זה נכון. אני עניתי לו שכן. והוא שאל אותי למה לא סיפרתי קודם. אני עניתי שחיכיתי לזמן המתאים. ואז הוא ברח בבכי. הוא לא התכוון לסלוח לי. אני רצתי אחריו אבל הוא היה מהיר ולא השגתי אותו. יום אחרי זה אמא ואבא קראו לי לשיחה. הם היו דומעים ושלל דמעות עטפו את פניהן הקרות. אני ניחשתי מה זה היה. אני זוכרת את הרגע הזה כאילו זה היה אתמול. הם הביטו בי בעצב עמוק כל כך שחילחל לתוך הנפש שלי ואז בכיתי. עוד לפני שהם אמרו לי. פשוט שטפתי את העיניים בדמעות כל כך מלוחות. בלי טיפה אחת של מתיקות. לא כל עוד זה קרה.
הם הודיעו לי, אפילו שהיה להם קשה לדבר במצב הזה, שהוא נמצא תלוי באזור הנחל. לא היו שום אנשים. זה היה הוא. והוא השאיר פתק. רק לי. והוא כתב שהוא מצטער. ושהוא אוהב אותי הכי בעולם. ושאני אפסיק לבכות. כי יש עולם בחוץ. וזה היה רק משהו שלו. וזה לא קשור אליי. סתם תירוץ. והוא מצטער. ואני חשבתי שהוא בכלל כועס עליי. אז מה קרה? איש לא יודע. יום אחרי זה קברו אותו בבית העלמין. ה2.6.2011.
עברו כבר שלוש שנים מאז. כל יום עובר לאט לאט. ושחור וקודר. הכל מתערפל כשאני חושבת עליו. ועל שאם זה לא היה… אז הוא היה לצידי. והוא היה בסדר. ואני לא מבינה מה עשיתי רע! למה רק הטובים נופלים? למה ג'יימס לא מת?! בייסורים כבדים וקשים! לא בשיבה טובה. למה עשית את זה לאח שלי? אני לא אסלח לעולם. לעולם. ולא משנה מה תגיד. אני עומדת בסוף הבניין ופשוט מוכנה לקפוץ. אני פורשת שוב ידיים פוסעת עוד צעד קטן ועוצרת.
אני לא אעשה את זה, ג'יימס לא שווה את זה.