למי שנשאר

אני רוצה שתניח את עצמך לישון. אני יודעת שקשה לך, ואני מבינה אותך.
אבל זה המצב, ואין לך דרך אחרת להתמודד איתו. כי זה קרה, ואין דרך להחזיר את הכול בחזרה כי אנחנו בסך הכול בני אדם.
אנחנו נושמים את אותו אוויר מזוהם, מחזיקים את אותם ידיים מזיעות מהתרגשות ורואים את הציפורים שבורחות למקום טוב יותר. אבל אין מקום טוב יותר כי בסופו של דבר, הטוב תמיד נגמר במקום שבו הוא התחיל. אבל אנחנו מנסים בכל זאת, להחזיק בחלקת הטוב האחרונה שאנחנו חושבים שמצאנו.
ואני לא. אני לא חלקת הטוב האחרונה שתמצא. למרות שאתה רוצה להאמין שכן. אני יודעת, למרות שאתה רוצה להתכחש לזה- יש לך עוד הרבה חלקות טוב לחלוק עם העולם. ואתה תחלוק אותם. כי זה אתה, ומגיע לך הכול.

אני רוצה שתעצום את העיניים. אני יודעת שקשה לך, ואני מבינה אותך.
תנגב את הדמעות, כי רק כך תוכל לחלום. אל תחלום עליי. אל תחלום על החיים איתי, איך הם היו פעם. איך הם יכלו להיות מחר. שבוע הבא. שנה. עד המוות. כי הם נגמרו. החיים שלי ושלך.
אתה עכשיו לבד.
אבל אתה חזק, אני יודעת שאתה חזק.
וגם אם יכאב, תן לזה לכאוב. אם אתה מרגיש את העיניים מעקצצות מדמעות, תן להן לזרום החוצה. תן למים לשטוף את הכאב החוצה. אין סיבה לתת לכאב לאכול אותך מבפנים. זה לא בריא. אני יודעת כמה שזה לא בריא.
אל תעמיד פנים. אתה לא צריך להיות חזק בשביל אף אחד מלבדך. ואתה לא חייב להיות חזק תמיד, מותר לך להתפרק.
אני מצפה ממך להתפרק.
אני מצפה ממך לשבור הכול. כי הכול כבר סדוק גם ככה.

אני רוצה שתקום בבוקר. אני יודעת שקשה לך, ואני מבינה אותך.
אני רוצה שתקום ליום חדש, שתבהה בשמש העולה ממזרח והיא תבהה בך בחזרה. אני רוצה שתכניס אור אל הבית, כי הוא בטח יהיה חשוך ואפל אחרי מה שקרה. כי הרי זה מה שקורה בסופים. הכול מאבד משמעות, הכול מאבד צבע ומה שאנחנו נשארים איתו זה חושך ואפילה וקור לא מוסבר. תמיד קר בסוף. תמיד.
אני רוצה שתכין לעצמך את התה השחור שלך בתוספת משקה שקדים. אני עדיין לא מבינה איך מצאת את זה טעים.
לא הבנתי, לא מבינה וכנראה שלעולם לא אבין. אבל אני אתמודד עם זה, הרי התמודדתי עם כל כך הרבה בחיים. חלק מהדברים בעצמי, חלק מהדברים איתך. אבל את התה השחור בתוספת משקה שקדים זה משהו שלדעתי אני גם לא ארצה להתמודד איתו. כי אתה מוזר. גם אני מוזרה.
אולי זה מה שחיבר בנינו מלכתחילה.
אחרי שתשתה. אני רוצה שתתלבש, תיקח את התיק שלך ותצא מהבית. אני רוצה שתחיה את החיים שלך מעכשיו והלאה. אני יודעת שאתה יכול, למרות שאתה בספק עכשיו. אבל אתה תראה שהשמש תמשיך לעלות במזרח ותשקע במערב. אף אחד לא ישתנה בשבילך. אף אחד לא ישנה את עצמו בשביל אחר.
ואתה תצטרך להתמודד עם זה שהחיים ממשיכים, שהחיים שלך ממשיכים הלאה. ואתה לא יכול, פשוט לא יכול, לעמוד במקום.

אני יודעת שקשה לך. אני באמת יודעת. ואתה בטח שונא אותי כרגע על שעזבתי אותך. אבל אני הייתי חייבת. ניסיתי להחזיק כמה שיותר בשבילך, אבל נגמרו לי הכוחות. אני לא רוצה לומר שוויתרתי, ואני לא רוצה שתגיד שאני וויתרתי. כי אני לא.
אני נלחמתי כל יום, כל שעה. אני הייתי מודה לשמש כל בוקר, שהיא מצליחה לחמם אותי. כי אף אחד לא הצליח. גם לא אתה. ואני יודעת כמה ניסית. אבל יש דברים שהם מעבר לכוחותיך, מעבר לכוחותי.
אני הייתי מודה לדמעות שהיו נשפכות מעיני בשירותים כשאף אחד לא ראה. כי אני לא רציתי שתראה אותי בוכה. אני רציתי להיות חזקה בשבילך. כי בסופו של דבר, אתה זה שתשאר פה להתמודד עם הבניין שקורס כשאני זו שממוטטת אותו.
אבל אתה לא חייב לתפוס את השברים עכשיו.
תן להם לנוח על הקרקע כמה זמן עד שתרגיש שאתה מוכן לאסוף הכול בחזרה. בשביל עצמך.

אם אתה רוצה לצעוק. תצעק. עד שלא יהיה לך קול.
אם אתה רוצה לשבור. תשבור. קח את הכול ותשבור.
אם אתה רוצה לנפץ. תנפץ. את כל הזכוכיות שהחזיקו אותך.
אם אתה רוצה להתמוטט. תתמוטט. אל תחזיק באוויר.
רק תבטיח לי שתחבר את עצמך מחדש.
תבטיח לי שתעשה הכול בשביל להמשיך הלאה.
אם תרצה לשכוח אותי. תשכח ממני. אני לא רוצה להסב לך יותר צער ממה שהסבתי עד עכשיו.

להתראות אהבת חיי
אני מצטערת.

מקופלים לשניים. חבויים מתחת לכרית שלה, בצד ימין.
שם היו המילים האחרונות שהיא כתבה לו כשעה לפני שלקחה את הנשימה האחרונה שלה, ישנה על הכרית שלה,
בצד ימין.
את הנשימה האחרונה שלה עשתה יחד עם השמש הגוועת של שעות אחר הצהריים.
כל אחת ליטפה את השנייה לשלום.
ולהתראות.