ללמוד לסלוח

ברגלים יחפות היא צועדת על השביל, מלאת ביטחון עצמי, שיערה החום מתנפנף ברוח בשלמות. שמלתה הלבנה עשויה טלאים טלאים, חוטים, חוטים. שמלתה מתנפנפת ברכות. גבה זקוף, צווארה מורם וחיוך רך על שפתיה. היא הולכת בשביל: במדרון, בעליה, במשור, על אבנים, על הדשה, על קוצים, על פרחים. אף אחד לא יבחין ברגשותיה, היא לא תראה אותם. כל אילה- כל רגשותיה, רחשי ליבה משובצים כיהלומים תפורים לליבה מתחת לבגדים. מתחת לבגדים זה הכי חשוב כי אף פעם אילו לא ירדו. היא לא תוריד. היא מוגנת, מגנה, שומרת את עצמה.
אם היא תבחר דרך היא לא תסתובב לאחור, היא תסתכל אל האופק לראות את ההמשך.
אף אחד לא מזהה אותה, היא לא דומה לשום דבר אחר. אף אחד אף פעם לא היה מנחש מי היא. השינוי הזה, האיפוק הוא שהיפך בה שימחה ומרח חיוך על שפתיה ואת הסומק שעל לחיה.
בהינף יד היא מבטלת את כל מי שפוגע בה אפילו במעט, סומכת רק על עצמה במסע שלה. היא לא מראה כאב או עצב, היא מתרחקת מהם. נותנת לכולם תבנית מושלמת של אישה חזקה. אבל יחד עם זאת תבנית כל כך מרוחקת.
בדמותה המושלמת היא מסתובבת בעולם, בשבילים הקטנים והגדולים. הולכת בין אמת וערכים ולשקר ואשליה.
אבל כדי להתחבר, צריך להתבגר ולהוריד את כל המגננות. צריך להיות פגיע ולדעת שאחת האופציות היא גם להיפגע. צרך ללמוד לסלוח. צריך ללמוד לדבר את הרגשות.
מובסת מול עצמה היא מקלפת את הקליפה, ברעידות קלות היא יוצאת לדרך חדשה. משאירה את כל המגננות מאחורה. מבולבלת, משקשקת מפחד היא יוצאת לגלות, כי מה כבר יכול לקרות? אין עוד אף אחד שיכול לפגוע בה יותר ממה שהיא הייתה רגילה.. לפחות נראה לי שאף אחד לא יכול.. נכון?