"לזכרה…"

"היא הייתה ילדה מיוחדת במינה" אמרה אמא בקול רועד.
אחדים מלמלו דברים לא ברורים ובכו בשקט מנסים לתמוך במשפחה.
דמעה קרה נפלה על לחיי החיוורות. שערי השחור המתולתל היה אסוף לכדי גולגול מבולגן והיה ברור שהייתי במסיבה ורצתי וקפצתי ונהניתי. אולי קצת יותר מידי…
ישבתי ליד אחי הגדול שהיה שבור למרות שתמיד הראה שלא אכפת לו. אבל אני ידעתי שכן אכפת לו. הסתכלתי עליו במבט אוהב מבקשת סליחה.
קמתי ונעמדתי ליד עץ. שותקת. כמו בעונש. עדיין לבשתי את שמלת הסטרפלס הכחולה הכהה שלי. היא הייתה ספוגה בדם.
האיפור המוגזם ששמתי היה מרוח על פניי ומבטי הושפל למטה.
הייתי עצובה אף יותר ממשפחתי.
הרי חיי שלי נגמרו, לא שלהם.
לפחות נהניתי עד לשנייה האחרונה של חיי.
אמא קראה את דברי ההספד.
אבא בכה כול כך שהוא לא יכל לעלות לבמה. חברים בכו ומשפחה התייפחה. אחי הקטן עלה. הוא כול כך יפה. תלתליו הבלונדינים גולשים על עורפו החלק. כול כך צעיר וכבר הוא צריך להתמודד עם דבר שכזה.
אני נוראית!
הוא הקריא שיר שכתבנו ביחד ואז שיר שכתב עבורי.
הוא סיפר בקול שבור שהוא אהב אותי כול כך ושהיית האחות הטובה ביותר שיכולה להיות.
אבל לא הייתי.
הייתי אחות נוראית.
כשעשו מה שרציתי כעסתי.
צרחתי. הייתי כפוית טובה.
חוצפנית.
ככה מתתי.
בלי לומר שלום.
בלי לומר סליחה.
"לזכרה, אנא נעמוד דקה דומייה"