עורב ירושלמי

הלוויה היתה מקסימה לכל הדעות. היתה זאת שעת צהריים מאוחרת כך שההר היה מואר אבל לא בזווית שמסנוורת, כך היה אפשר לראות את כל הפנים עטורות משקפי השמש וכל משיכת אף נשמעה ונראתה היטב, שזה חשוב, כי חבל לבזבז מימיקות תיאטרליות לשווא, הרי הכל מתוזמן.

לאחר מכן בבית היה בדיוק מספיק מקום כך שיכולת לבחור אם לשבת או להיעמד, האוכל היה מגוון כך שיכולת לבחור בין אוכל-אצבעות לבין מנות משביעות, והשתייה היתה צנועה ומתאימה – כלומר מיץ פטל, סודה, מים ותפוזינה. קולה אינה נאותה לאירועים מסוג זה.

הוא טחב חופן אוכל-אצבעות וערסל אותו במפית נייר בכף יד שמאל, לאחר שווידא שהמפית מאובטחת החל לפלס את דרכו דרך הקהל לכיוון המרפסת – הוא היה חייב אוויר. יד ימינו המחזיקה כוס תפוזינה נמתחה מעלה באוויר מעל ראשם של המסתודדים סביב האלמנה. הוא התפלא מהיציבות שלו בהתחשב בסיטואציה, אבל תמיד אמרו לו שהוא ידע לשמור על קור רוח תחת לחץ. מה מדד טוב יותר מאשר ראשיהם היבשים ונטולי מתזי טפוזינה של האורחים שבקושי שמו לב אליו כשעבר ביניהם.

דילוג אחרון מעל מכשול ילדים שהתיישב בדיוק במעבר למרפסת והופ – הוא בחוץ. הוא נשף בהקלה, מרוקן את ראותיו, שזה מעניין בהתחשב בעובדה שיצא למרפסת כי הרגיש שהוא נחנק מחוסר אוויר. מסתבר שהיה לו מלא אוויר, הוא פשוט החזיק אותו בפנים. אוויר מאבד מהפונקציונליות שלו אם לא משתמשים בו כמו שצריך. הוא הסתכל על הנוף השקט, עצי ברוש זקופים ואבן ירושלמית לבנה נצבעו בכתמתם של שמש סתווית לקראת שקיעה. הוא נשם פנימה אוויר קר, חד וצלול. תמיד זה צלול כאן.

הוא הניח את המפית על דופן המעקה והתפנה להדליק סיגריה. הוא הסתובב והסתכל לתוך חלל הסלון, דרך דלת הזכוכית הסגורה, מפנה עורף לנוף מאחוריו. הוא ראה אנשים מזיזים את הפה, מזיזים את הגוף. מזיזים את הגבות, את הכתפיים, ומניחים ידיים. הוא הרגיש בטוח במרפסת, כאילו דלת המרפסת היא זכוכית מגן שמשאירה אותו מחוץ למופע. ככה הוא הרגיש, שזה מופע, לא יכול להיות שכולם כל כך עצובים על בן אדם אחד, כלומר, זה מוות. זה קורה כל הזמן. כל הזמן, וזה ידוע מראש. אז למה כולם לוקחים את זה כל כך קשה?

ניקור פתאומי במרפקו גרם לו לקפוץ בבהלה והוא הסתובב לגלות ציפור מסתכלת עליו במקור מחייך. "אהלן, תנסי את אלו משמאל, מילוי פטריות. מעולה" היא הסתכלה עליו ללא תזוזה, לא מתעניינת בכלל במנחה העטופה במפית שמונגשת לה על דופן המעקה. הוא שתק והתבונן בה חזרה. היא פרסה כנף אחת וחיכתה. הוא בהה בהשתהות – מי שמע על ציפור שפורסת רק כנף אחת? מבולבל, התבונן בה וחיכה להמשך המשפט בשאלה. היא נותרה ככה, כנף אחת פרוסה ומתוחה, מביטה בו. מבלי לתת על כך את דעתו הוא פרס את יד ימינו בתשעים מעלות ומתח את אצבעותיו. הציפור קיפצה במקומה ופרסה את כנפה השנייה, עודנה יושבת, כעת עם שתי כנפיה פרוסות. הוא הצטרף אליה ופרס הצידה את ידו השנייה ומתח את אצבעותיו, ובאותו הרגע בניתור עפה לה לתוך השמיים.

"רונן?"
הוא הסתובב בפליאה וראה את דודה סילביה בוהה בו, ידיים פרוסות ומבט לשמיים
הוא התקפל פנימה בבת אחת והחל למלמל "סילביה, כן, רק הייתי צריך אוויר…" הוא חצה את המרפסת בשני צעדים מושפלי מבט אל עבר דלת המרפסת בכוונה מוחלטת לחזור לסלון ולהיאבד בקהל. דודה סילביה עצרה אותו והרימה את מבטו אליה, בחנה את עיניו ואמרה "זה בסדר ילד, אני לא אגלה לאף אחד. כולנו צריכים מדי פעם למתוח את הכנפיים שלנו" קרצה לו ויצאה למרפסת.

רונן השתהה במפתן, חצי בחוץ חצי בפנים, וניסה להיזכר בפעם האחרונה שמישהו קרא לו ילד.