להמשיך הלאה

הילדה הקטנה עומדת שם חיוורת, מפוחדת. היא באה לכאן בכל יום שני, אבודה.
"מה את רוצה?" אני שואלת ברעד. "למה את כאן?"
הילדה מרימה אליי את עיניה, שחורות וגדולות. פניה מוכתמות בדם ושיערה השחור מלוכלך.
היא חופנת את פניה בכפות ידיה. "אמא." היא מיבבת. "אני רוצה את אמא."
"היא לא כאן!" אני משיבה לה בתוקפנות. "היא לא גרה כאן כבר 20 שנה!"
הילדה פורצת בבכי ומושיטה אליי את ידיה. ידיה רועדות, מטפטפות דם על שביל הכניסה.
"איפה אמא שלי? תעזרי לי!"
דמעות ממלאות את עיניי. "אני לא יכולה לעזור לך."
"בבקשה!" היא בוכה. "אני רוצה את אמא שלי!"
אני מביטה לתוך עיניה השחורות והאינסופיות. לבסוף אני נאנחת. "קוראים לך איימי, נכון?"
היא מוחה את דמעותיה על שרוול שמלתה ומהנהנת.
"איימי," קולי רך ומנחם. "אמא שלך אהבה אותך. אבל את צריכה ללכת עכשיו, את לא שייכת לכאן."
איימי מחבקת את כתפיה ומשפילה את ראשה. "אבל אני מפחדת.."
"אני יכולה לעזור לך להמשיך." אני מושיטה אליה את ידי. "אל תפחדי."
היא עומדת במקומה בלי לזוז ושוקלת אם לבטוח בי או לא.
לבסוף היא מתקרבת אליי בהיסוס ומושיטה את ידה באיטיות. עיניה בוחנות את עיניי, והיא אוחזת את ידי. "אני אוהבת אותך אמא." היא לוחשת.
אני פוקחת את עיניי ואיימי עומדת לפניי, ילדה חייכנית בשמלה לבנה, שיערה השחור והנקי אסוף בסרט ופניה זוהרות.
גופה זוהר בלבן, מתפוגג לניצוצות ועולה אל השמיים. היא מספיקה לומר רק מילה אחת לפני שהיא נעלמת לגמרי. "תודה."
כשגופה מצטרף אל הכוכבים בשמיים אני אוספת את עצמי ונכנסת אל תוך הבניין. רק עוד יום רגיל בחיי. אבל אני לא חושבת שאני אי פעם אתרגל לזה. אני לא יודעת אם בעצמי אוכל להמשיך.