להיות שונה

תמיד ניראתי בעייני אחרים מוזרה ,אבל אף אחד לא מבין למה.
כבר 14 שנה כולם מסתכלים אליי אחרת ולא כי אני מכוערת אלה אני מתנהגת מוזר.
כן זה לא פשוט לי להתנהג כמו כולם .
בגיל שנתיים הייתי בגן שעשועים עם אמא שלי .
ילד שהיה גדול יותר שיחק עם נפצים ונתן לי להחזיק ואחרי זה הנפץ התפוצץ לי בעיניים .
בהתחלה התעוורתי חלקית, יכולתי לראות צבעים וצללים אך עם הזמן התעוורתי לגמרי.
אני כבר לא זוכרת איך ניראה הבית שלי , או העולם ואני גם לא זוכרת איך ניראת אמא שלי .
אבא שלי בזמן שהתעוורתי התמכר לאלכוהול והיה חוזר כל יום הביתה שתוי .
הוא היה מרביץ לאמא שלי וגם לי, הוא תמיד האשים אותי ואת העיוורון שלי בזה שהמצב של המשפחה ככה .
אמא שלי התלוננה עליו למשטרה ופשוט ביום אחד באו ולקחו אותו.
בזמן הזה הייתי בת 10 ,אני זוכרת את אמא שלי בוכה, היא חיבקה אותי חזק ויכולתי לשמוע את הלב שלה רגוע יותר . היא בכתה מרוב שמחה שהוא לא הולך לפגוע בנו שוב .
אני זוכרת איך הדמעות שלה נפלו על ראשי .
מאז שאני זוכרת את עצמי אני רואה שחור!
אני לעולם לא ישכח את הדברים שאמא שלי עשתה בשבילי .
כל הפעמים שהיא הייתה יושבת איתי בגן ובכיתה ועזרה לי .
את כל המאמצים שלה לעזור לי להחזיר את הראיה .
את כל הדברים שהיא עברה בגללי וכל המבטים שאחרים נאצו בה.
כל חיי הרגשתי שונה וכל חיי אני ירגיש ככה .
אני יותר קרה לאחרים וקשה איתם כי קשה לי לסמוך עליהם.
אני מפחדת שיעבדו אליי וינצלו אותי.
אני מקווה שעוד יום אחד אמצא מישהו שאני יוכל לסמוך עליו ולהיות גאה בזה שאני עיוורת !!