לב מתפצח

האם איי פעם שמעתם קול פיצוח של לב?
במו אוזניכם, זו כוונתי.
כמו אגוז מלך שמתפצח תחת מהלומת פטיש חזקה,
כמו שן שנישברת,
כמו עצם שנרמסת,
לב מתפצח.
אני שמעתי לב מתפצח..
אני זוכר כאילו זה קרה אתמול.
נהגתי להסתובב בשדרות הפחות מפוארות בעיר. משום מה תמיד נמשכתי לריחות, לצבעים, כאילו זה עולם אחר, שונה לחלוטין משכונת הוילות היוקרתית בה אני גר.
וכהרגלי, התמזגתי עם הרקע ונעלמתי, כרואה ולא נראה.
הילדה ההיא, הלבנה, עם השמלה המנוקדת, הסרט האדום המחוזק בשיערה השטני והעיניים בצבע אגם כחלחל שאחזה סוכריה ענקית וצבעונית על מקל גדול, ישבה על הספסל. היא ליקקה את הסוכריה, חייכה בשלווה, המתינה לאמה שבחנות הבגדים ממול למקום בו ישבה. היא נדנדה את רגליה, כהרגלם של שאר הילדים בגילה, ונדמה לי כי מעולם לא חזיתי באדם שליו כמותה.
ואז הבחנתי בו, דיי לפתע.
ילד ממוצא אפרו אמריקאי, לבוש במכנסיי צמר וסוודר תוצרת "סבתא", מה שנקרא, (ככה אני קורא לפרטי לבוש שברור שסבתא סרגה לכבוד חג המולד)
עמד בפינת הרחוב, בדיוק במקום בו כבר פונים לרחוב אחר. הוא היה בן גילה, היו לו אף, עיניים ופה כמו שלה.
הוא בהה באותה הילדה.
חשבתי לעצמי, תתקרב, בחייך.. אל תתבייש!
וכאילו שמע אותי והתעודד, הוא החל לפסוע לעברה בחשש.
זה היה יום שישי בצהריים, המון של אנשים מילא את הרחוב ואיים לחסום את שדה הראייה שלי, אבל יכולתי להבחין באותם הילדים. הרעש, לעומת זאת, גבר על כל צליל אחר.
הילדה לא הבחינה בו מתקרב עד שממש ניגש אליה, הצביע לעברה בערך ואמר משהו שלא יכולתי לשמוע. הילדה הנידה בראשה באדישות וחזרה לבהות בשמיים.
אולי הוא רצה את הסוכריה והיא סירבה? ניסיתי לנחש מדוע הנידה בראשה.
הילד לא וויתר.
הרעש רק התגבר, כשראיתי אותו מושיט יד לעברה, בא להצביע שוב..-
או ש..
בשביל ללטף את שיערה?
הילדה, באינסטינקט מהיר שהרס את תדמיתה השליווה, ניערה את ראשה בגועל, קפצה מהספסל וכיווצה פרצוף.
הרעש הגיע לשיאו כשפתאום, בדרך פלא, יכולתי לשמוע בבירור מה אמר הילד-
"רציתי לבדוק שאת אמיתית, כי את יותר יפה מאמא שלי. את אמיתית?"
הילדה עיקמה פרצוף והביטה בו בהשתאות.
שתיקה.
לאחר כמה שניות הוסיף הילד ושאל-
"אנחנו כבר חברים? אמא אמרה לי לדבר עם ילדים אחרים. את חברה שלי?"
הילדה לא הגיבה, היא עמדה מולו, חסרת הבעה, כשהסוכריה מאיימת ליפול מידה, ואז..
היא פצחה בריצה לעבר אמה שלה, שכבר עמדה בתור לקופה בחנות הבגדים שממול.
הסוכריה נפלה על הרצפה, והתפצחה בקול.
הילד נשאר עומד לזמן מה, בוהה בחלל במבט משתומם, ולאחר דקות ארוכות התיישב על הספסל ובהה במדרכה.
הוא לא נדנד את רגליו, כשאר הילדים בגילו.
אני משוכנע, שיותר מרעש הפיצוח של הסוכריה, יותר מהמולת האנשים, יותר מצפצופי המכוניות-
מבעד לכל אלה יכולתי לשמוע בבירור את הלב של הילד.
הלב שהתפצח.
נשארתי עומד שם, חסר הבעה למשך כמה דקות, ואז מיהרתי לעזוב את המקום.
לא חזרתי לשם מעולם.
זה צליל בלתי נשכח, לב מתפצח.