לבד,כל כך לבד.

עמדתי שם בגשם.חשופה לקור הצורב ששרר בחוץ.
דמעותיי החמות והמלוחת,התערבבו עם הגשם הקר,שירד בחזקה מן השמיים,ללא רחמנות,והשאיר אותי קפואה ורטובה עד לשד עצמותיי.הסווטשרט הכחול שלבשתי נהפך לשחור,בדיוק כמו ליבי.
הרוח פרעה את שערותיי,רוח עוקצנית מאין כמוהה,מנסה להעיף אותי ממקומי,חזקה ואימתנית,לא רוצה שאהיה בסביבתה זה מכבר.בדיוק כמוך.
הפתק שהחזקתי בידי החיוורת,היה כבר ספוג במים,נקרע בין אצבועותיי,והמילים שהיו כתובות בו,היו מטושטשותולא ברורות.בדיוק כמוני.

עמדתי שם בגשם.מחכה שתתחרט,תבוא אלי ותגיד 'אני אוהב אותך'.אבל חיכיתי לשווא.
שפתיי הפכו כבר ממזמן לכחולות.השארת אותי בודדה,לקפוא לבד בעולם שבחוץ.לא רצית אותי כבר, אני יכולה לצאת לבד.לא רצית אותי כבר, אני יכולה ללכת.

עמדתי שם בגשם.נזכרת במשפט שאמרת לי לפני.'זה לא את,זה אני'.משפט כה נדוש.
המבט בעיניך,היה חסר הניצוץ שאהבתי לראות,הניצוץ שראיתי בכל פעם שנפגשנו.ואז האהבה הייתה יוקדת מעיניך,כמו שמש זורחת.

עמדתי שם בגשם.נזכרת בימים יפים יותר,ימי קיץ חמימים.בהם היינו זוג אוהבים צעיר,שאוהב לקחת את הזמן,ולהנות אחד מהשני.אבל עכשיו כבר חורף.וגם חורף בלבי.הגשם היורד מהשמיים,יורד גם בעיני.לבי השחיר מהעצב והגעגועים,הכביש החלקלק עליו הינני עומדת,המדרון שבא לאחר העלייה.

עמדתי שם בגשם.העצבות פשטה עליי כנגיף מחלה.קרסתי על הכביש הקר.לא היה לי כבר כוח.
לא הצלחתי להרים את ראשי,לא הצלחתי לפקוח את עיני.לא הצלחתי להוזיז את שרירי.
שכבתי בחוסר אונים מוחלט על הקרקע.שום רגש לא פעפע בי.
הייתי כחלק מהכביש.דומם,חסר רגשות,שחור,וקר.

שכבתי שם בגשם.הקור חודר העצמות נכנס לגופי,אף זה לא הפריע לי.הרוח פרעה את שערותי,אך לא היה לי אכפת.הדמעות כבר התייבשו,ונשטפו עם הגשם,אך לא הרגשתי את זה.לבי התקשה לאבן,זה רק עזר לי לעכל את הכאב.הפתק עף.זה רק עזר לי לאבד את עצמי.

נשארתי שם בגשם.בודדה,נשארתי לבד.זה רק עזר לי לשכוח אותך.