לבדה.

הבזקי זיכרונות רודפים אותה בכל פינה.
הבית דומם.
היא מרימה את התיק השחור ואורזת, מקפלת עוד חולצה וזורקת,
הדמעות עומדות לה בקצה הגרון, גופה רועד וכך גם ידיה.
היא מכניסה לשם מה שנראה לה הכרחי. אחד עשרה חודשים יספיקו.
עיניה פוגשות בתמונה התלויה בתקרה, היא מביטה בעצמה,
טפשונת עם חיוך מסופק. מי היה מאמין שזו היא… חלף לו חודש מאז צילומה.
בתמונה עמד לו גבר, עם חיוך מתוק, הוא שלח ידיים מאחור אל בטנה וחיבקה,
קרוב אליו.
היא מלמלה כמה מילים גלגלה את עיניה והדמעות השקטות שחנקה
התפרצו, ללא הפוגה.
שירן הרימה את שפרפרת הפלאפון,
"זה החלק הקשה.." נאנחה. חייגה את אימה וחיכתה.

"שירני?"
"אמא…"
"שירני מה שלומך? מתי את וערן באים לביקור?"
אין… אין יותר ערן… הוא עזב… הלך לו… הוא ברח אמא…
שירן נשכה את שפתיה, ניסתה שלא להישבר, קולה היה רועד אך בטוח
"אמא, אני עוזבת לכמה חודשים."
"קרה משהו שירן? את רוצה שאגיע אלייך?"
"לא, אמא, הכל בסדר. אני צריכה קצת לחשוב, כשאחזור נבוא אני וערן יחד."
כמה שקרים במשפט אחד… שירן נשמה עמוק, הרחיקה את הפלאפון מלידה,
נשכה את שפתיה ונגבה את הדמעות שסירבו ללכת, הן נאחזו בעקשנות רבה.
"תשמרי על עצמך שירני. תמסרי לערן ד"ש חם. אוהבת אתכם."
"גם אני אותך אמא… גם אני אותך…"

צמרמורת חלפה בגופה, והדמעות, השתחררו שוב,
חזק יותר, בזרם שוטף כמנגינה לא פוסקת.
היא חייגה אל ערן,
"שירן?"
"ערן…" קולה השבור בצבץ מנשמתה הזועקת.
"שירן, אמרתי לך כבר, אני מצטער, אני לא יכול, לא עם זה."
"ערן… אני אוהבת אותך!!!" היא התייפחה, זרוקה על הרצפה בחוסר אונים.
"אני לא יכול."
"בבקשה… בבקשה…" גמגמה, "אנחנו יכולים, אנחנו נעמוד בזה, יחד.."
"לא! שירן, אמרתי לא! להתראות, אל תתקשרי שוב!"

הפלאפון התנתק, היא השליכה אותו על הקיר בחוזקה, משכה את הכרית מהמיטה,
הריחה את הריח שלו ממנה, הכתימה אותה בדמעות, דמעות שרצתה להביע במילים,
מילים שלא יכתבו, מכתבים שלא יקראו. היא הניחה יד על בטנה שתתפח יותר ויותר עם החודשים. הכל כל כך מוזר לה, הכל כל כך מפחיד. היא חושבת שהיא יכולה להתמודד עם זה,
שבורה וכואבת. "אני איתך.." מלמלה לילד שבבטנה. "אנחנו יחד." הדמעות המשיכו לרדת,
היא רצה לשטוף את פניה, קמה, הרימה את התיק ויצאה אל המסע לבדה.
הרחק הרחק מכולם, שבורה ומדממת, היא ובטנה הטופחת, היא והילד המתוק…